צריך לומר ביושר: בפרידה מגדי טאוב עורכי "הארץ" יצאו גם פחדנים וגם לא ממש חכמים

עד שנות ה-40 של המאה הקודמת, תלמידי בית ספר אמריקאיים נאלצו להצדיע לדגל ארה"ב מדי בוקר במועל יד. כן, בדיוק כמו הפאשיסטים באיטליה או הנאצים בגרמניה שהצדיעו ב"זיג הייל" להיטלר. חפשו תמונות של "Bellamy salute" בגוגל, ותראו עשרות ילדים חמודים שעומדים מול דגל הפסים והכוכבים בתנועה שמעוררת חלחלה בכל יהודי, ובכלל בכל אדם עם דופק ומעט ידע היסטורי.

בשנת 1942 סירבו להצדיע לדגל שני ילדים מקהילת עדי יהוה, בטענה כי זה נוגד את הדיבר השני בעשרת הדיברות. בהתאם לחוק במדינת וירג'יניה, הילדים סולקו מבית הספר, והוריהם קיבלו קנס של 50 דולר. הפרשה הגיעה לבית המשפט העליון, שהכריע בעד הילדים וביטל את חובת ההצדעה בבתי הספר. בהמשך אותה שנה האמריקאים ישנו את הדרך שבה הם מצדיעים לדגל, כשהם מניחים את כף היד על מפתח הלב במקום.

שופט העליון רוברט ה. ג'קסון, שניסח את חוות דעת הרוב באותו פסק דין מפורסם, שרטט את הקו בחול בכל הנוגע לכפיית דעות ואמונות בחברה הדמוקרטית האמריקאית. "מי שמתחיל לכפות חיסול של התנגדות, ימצא את עצמו במהרה מחסל מתנגדים", כתב ג'קסון בפסק הדין והוסיף: "האחדה כפויה של דעות שונות תשיג תמימות דעים מהסוג שמוצאים בבית קברות". אתמול החליטו עורכי עיתון "הארץ" להפוך את עמוד הדעות שלהם לבית קברות שכזה.

ההחלטה למנוע מגדי טאוב להמשיך לפרסם את טוריו בעיתון "הארץ" היא בחירה זולה של כלי התקשורת שאוהב להצהיר על עצמו כי הוא הכי מגוון ופלורליסטי בישראל, ולפתע הפך את עורו. בצל סערה ציבורית ופוליטית "הארץ" מבקש לצופף שורות תחת אחדות דעות מלאכותית - תוך כדי השתקת השקפה פוליטית לא נוחה. זו הזדמנות להזכיר כי האחדה אינה אחדות, והשתקה אינה שקט. ההפך אפילו.

מי שבאמת שואף להגן על הדמוקרטיה, יעשה זאת על ידי ויכוח מול דעות שונות - ולא על ידי טיהורן. להעלים את טאוב ממדור הדעות של "הארץ" בגלל שהוא תומך בהגבלת כוחו של בית המשפט העליון היא החלטה מטופשת דווקא בגלל שהיא מוכיחה את טענתו הבסיסית של המחנה שלו, לפיה ישנו קומץ של אנשים עם כוח גדול שיכולים להעלים קולות מהשטח בלי לשלם על כך מחיר. אבישי בן חיים קורא לזה אלימות לגאלית, אני ברשותכם אקרא לזה: טיפשות אנטי דמוקרטית.

אין אמת פשוטה מזאת. מי שמאמין בדמוקרטיה, מי שנלחם עבורה, יוצא להפגנות למענה, חוסם כבישים עבורה, ומפרסם מודעות בשבחה - יודע שללא חופש ביטוי, אין דמוקרטיה. בעורקי הדמוקרטיה זורם שיג ושיח חופשי. בחברה חופשית אין דעה אחידה. בדמוקרטיה אין כפייה של השקפה אחת. צריכה להיות סיבה מאוד טובה להגביל את חופש הביטוי למישהו ב"עיתון לאנשים חושבים". הסתה לאלימות שמהווה סכנה אמיתית, למשל. אבל בשביל מה להחזיק מדור דעות אם לא בשביל להילחם על זכותו של אדם לומר דעה לא פופולרית?

הדמוקרטיה, לא נעים להגיד, היא זונה זקנה שמאפשרת גם למי שמבקש לפגוע בה לנצל אותה. השיטה הדמוקרטית היא "מנת חלקם גם של מי שאינם מאמינים בה. היא מחייבת סובלנות גם כלפי חסרי הסובלנות", כדברי השופט יעקב מצא בפסק הדין המפורסם של בנימין כהנא. דמוקרטיה מעודדת שוני וגיוון. בחברה חופשית חוגגים את חילופי הדעות והוויכוח הציבורי. רק בדיקטטורה אסור להביע דעות מסוימות.

לא מדובר בעוד לבנה בחומת ההחלטות "הצודקות" של מחנה השמאל, שמתעקש תמיד להקריב את עצמו על מזבח הטהרנות והצדק. בעצמי חבטתי בעבר במחנה שמתעקש פעם אחר פעם להיות צודק ולא חכם. הוגן ולא לוחמני. אלא שהמעשה הזה הוא לא צודק, לא חכם, לא הוגן ולא אמיץ - אלא בעיקר פחדני. יותר מזה, הוא אפילו לא שמאלני.

מהי שמאלנות אם לא לשאול שאלות? לתקן עוולות? לשנות הנחות יסוד? האחדת הדעות הכפויה של "הארץ" משדרת לקוראים ולמנויים הנאמנים של העיתון מחשבה די מטרידה: אנחנו מפחדים שמישהו ישכנע אתכם שאנחנו טועים. כמו מורה בבית ספר שמסרב לתת לתלמידים שלו לשאול שאלות, מחשש שאולי אחד הילדים ישאל שאלה שלא תהיה לו תשובה. בנוסף, זו בעיקר מחשבה ארכאית שנטועה איפשהו במאה ה-19, שם עדיין כל אדם קורא רק עיתון אחד ולא יכול להיחשף לדעות אחרות במקביל.

בהערת אגב אציין שאני לא מסכים עם מילה מטענותיו של גדי טאוב בעד המהפכה המשפטית המסוכנת שמתכנן השר יריב לוין. למעשה, קשה לי להיזכר בפעם האחרונה שהסכמתי עם טאוב לגבי עניין פוליטי כלשהו, בארץ או בעולם. יש כותבים ימניים אחרים ב"הארץ", אבל אף אחד מהם לא באמת נותן פייט אינטלקטואלי לטאוב. הסגנון הדו-קוטבי של ספרו "אלנבי" צריך להילמד בבתי ספר לכתיבה.

זו לא חנופה, זו האמת. בתוך ים של עיתונאי ימין פופוליסטיים ושטחיים שלא מסוגלים לנסח טענה קוהרנטית, גדי טאוב בולט דווקא בתור זה שלא רק מעוניין לצרוח באולפנים, אלא שואף לדיון אמיתי. אני מעדיף להתווכח כל יום עם גדי טאוב, למרות הידיעה שאף אחד מאיתנו לא יזיז את השני במילימטר מעמדותיו, דווקא בגלל שדעותיו המנומקות עוזרות לי למצק את השקפתי - ולהבין שאני שלם איתה. האלטרנטיבה היא תמיד כל כך משעממת.

עמית סלונים הוא מבקר התרבות של וואלה!