בשבוע שעבר, יממות ספורות לפני שהמגיש שרון גל נכנס לחדר המנכ"ל לבקש העלאה, נענה רק חלקית - והחליט לשבור את הכלים ולעבור לערוץ 14 (שם ככל הנראה קיבל את מבוקשו), עוד חיפשו במערכת תוכניתו תחקירן שיתאים לאופייה הברור - תמיכה בלתי נלאית ובלתי מסויגת ברה"מ נתניהו ובמהפכה המשפטית שהוא מוביל.
ההודעה, שנכתבה לא בלי הומור עצמי, לקחה בחשבון את עמדותיו של גל: "מערכת במצוקה פונה ללב שלכם - האם אתם מכירים תחקירן/תחקירנית עם ניסיון כלשהו שאליכם לא התאימו אבל יכולים להשתלב אצלנו? אם כן בבקשה העבירו לי (עדיפות לתומכי הרפורמה המשפטית, אבל מי שלא גם בסדר - נדאג להנדס אותו)", נכתב בה בקריצה, שעבור רבים בערוץ נתפסה כעקיצה מרה. השאר כבר היסטוריה: לא ברור כאמור אם תחקירן הגיע, שרון גל כבר הלך.
לחשב מסלול, הפעם לאחור
אלא שצירוף המקרים, תוך שבוע אחד פרידה מרצועת "אזור בחירה" של אילה חסון וויתור על גל - מהמגישים הבודדים בערוץ 13, מלבד גיא לרר אולי, שהצליחו להביא צופי הימין - הותיר בפני הנהלת החברה שוב את הצורך להיכנס לעמדת מגננה, ולהדוף. איך מסבירים מהלך מעין זה שנראה כמעט מכוון ומשמרים את הצופים "הביביסטים" שלפי כל המחקרים נותרו נאמנים לרצועות של השניים, ומהצד השני - ממשיכים לקרוץ לעבר אלו שברחו מחשש שמעוז נוסף כבר נכבש סופית על ידי בלפור.
חשוב להבין. לא מעט גורמים בחדשות 13 מתארים את פרישתם של גל והורדת תוכניתה היומית של חסון כ"משקולת שירדה" מגוף החברה. בעיניהם, דווקא המהפכה המשפטית הזרימה דם לפניה של חדשות 13 החבוטה, המייצגת כיום קו לוחמני נגד המהפכה. אותם גורמים לא לבד, שברקע עוד ועוד עיתונאים בחברה קוראים לנצל את "חלון ההזדמנויות" שנוצר ולחשב מסלול, הפעם לאחור.
בפרספקטיבה, ההשתלטות של "רוח בלפור" על 13 בשנים האחרונות הייתה משמעותית יותר ואפקטיבית יותר אפילו מאשר המהלך עם "ישראל היום": העוגן הרל"בי המרכזי בערוץ - רביב דרוקר - מתרכז בעיקר בנושאים שלא כוללים את המילים "צוללות", "מילצ'ן" ו-"ויזות"; מוקדי שמאל מובהקים פוטרו, והורדת תוכניות אנטי-שלטוניות כמו "גב האומה" עשו את שלהן. במובן הזה - בדיעבד, גם הבחירה לפני שנתיים באבירם אלעד כמנכ"ל חברת החדשות היא מוצלחת. אלעד נתפס כמי שלא יריב עם ההנהלה בשום אופן - מצד אחד, ומצד שני לא נתפס כביביסט כמו קודמו בתפקיד.
בארה"ב ההפרדה הזו מתקיימת כבר שנים רבות, כשהמאחזים הבולטים בה הם זה של הימין השמרני פוקס ניוז לעומת רשת CNN הליברלית. גם בישראל אגב, במשך שנים ארוכות הייתה חלוקה, אם כי מובהקת פחות: היסטורית, ערוץ עשר נחשב ל"שמאלן" (חשף חלק מפרשות נתניהו, חלקן נבדקו וחלקן נרמסו) - זאת לעומת ערוץ 12 הממלכתי. אלא שמיזוג רשת 13 ועשר, ייצר הכלאה טראומטית, שטרם ניסחה לעצמה תרופה הולמת. לתוך המאזן השברירי הזה נכנס בשנים האחרונות ערוץ 14.
והנה, בלי משים, מפת הכוחות בתקשורת הישראלית משנה כיוון ותנועה. למעשה, אנו חוזים כיום בהתבססות והגשמת חלומו של נתניהו, עוד מאז ימי ערוץ עשר: לייצר "פוקס ניוז ישראלי". ערוץ 14 מתחזק וזורמים אליו כל ימיני המפה - מינון מגל שנושף מדי ערב בעורפם של השחקנים הגדולים - ועד שרון גל. טוב, אולי לא פוקס ניוז, אבל העסק רק צובר תאוצה.
חדשות מותאמות אישית
לא רבים זוכרים זאת כיום, אך עד לפני שנה, ערוץ 14 נקרא ערוץ 20, ונתוני הצפייה בו היו מזעריים, במידה שבכלל נספרו.
למעשה, עבור מרבית הקהל הישראלי - למרות הבאזז והשיח שאנשי הערוץ הצליחו לייצר ברשתות - האצבעות שעשו לייקים בטוויטר עצרו שם, ולא זפזפו בשלט. כאמור, עד השנה האחרונה. בהשקה המחודשת של 14 כבר נלמדו טעויות העבר. נתניהו כבר לא התחבא, נהפוך הוא - הוא רתם את שריו לשתף פעולה באופן מלא עם הערוץ וקרא לצפות בו מול ערוצי התעמולה. בדיעבד, המסע נשא פרי.
ואם כל זה לא משכנע, מספיק לראות את מפגן הראיונות המרכזיים בסוף השבוע האחרון - ב"המטה" של ערוץ 13 התיישב שר המשפטים יריב לוין; וממול, ב"פגוש את העיתונות" של ערוץ 12 ניצב המפכ"ל יעקב שבתאי - כדי להבין כי פנינו לחדשות מותאמות אישית. איש איש - דעותיו - וחברת החדשות שלו.