הדקות ששודרו לאחר שריקת הסיום במשחק בין הפועל באר שבע למכבי חיפה היו קשות לצפייה, וחשפו ליקוי משמעותי בחופש העיתונות של תקשורת הספורט הישראלית והפגיעה בזכותו של הציבור לדעת. הכדורגל הישראלי נראה על הדשא באצטדיון טרנר בשיא כיעורו האלים, כאשר משחק עונה מותח הופך לזירה שבה שחקנים, אנשי צוות מקצועי ועסקנים מתקוטטים, מקללים ומתנהגים בברוטאליות שלא מכבדת את הספורט. אבל, האירוע הזה, כאמור, גם מהווה עלבון קשה לתקשורת הישראלית בכלל, ולתקשורת הספורט בפרט.
במקום לשדר את המראות הקשים על הדשא, נאלצו גופי השידור השונים להתיישר עם הסכם השידורים שחתמו מול מנהלת הליגות בכדורגל ולא הקרינו את הדריכה של שחקן אחד על שחקן אחר, הסטירה שדפק שחקן ספסל של חיפה בשחקן הרכב של באר שבע, האגרוף שהוטח בפניו של אחד מכוכבי הליגה, התנועה המגונה שעשה שחקן לקהל של קבוצה אחרת, אובדן השליטה וההתקוטטויות שנמשכו דקות ארוכות, הדחיפות בין השחקנים והעסקנים על המגרש עצמו ובדרך לחדרי ההלבשה, והשפה המילולית שמעוררת שאט נפש. חופש העיתונות הוגבל בשידור חי, וכלי התקשורת נאלצו ליישר קו ולבגוד בערכים המקצועיים שכן קיימים אצלם. אפילו בתקציר המשחק שנמצא בכל אתרי הספורט הפופולאריים בישראל אין זכר לאירועים שהתרחשו.
חשוב לציין כבר בהתחלה, הסכמי שידור, המגבילים את ערוצי השידור מלהראות לקהל בבית אירועי אלימות המתרחשים בתחומי האצטדיון וביציעים, הם דבר נהוג ומקובל במדינות, בתחרויות ובליגות מקצועניות רבות בעולם. הבסיס לסעיף בהסכם השידורים שאומר שכלי תקשורת שזכה במכרז שידורים לא יכול לתת יד לפגיעה במוצר הוא הגיוני ביסודו. אבל, האם האמת העיתונאית וחובת התקשורת לדווח לציבור על אירועים חדשותיים לא עולות עליו?
במקרה של אמש, לא מדובר באבוקה שנזרקה מיציע אוהדים, גם לא מדובר בקהל שנוקט באלימות נגד קהל אחר או בקהל שמתקוטט עם כוח שיטור וסדרנות, ואפילו לא באוהד שפורץ עירום לכר הדשא או באוהד שמנסה להעביר מסר פוליטי שנוי במחלוקת. בסיטואציה של אתמול, השחקנים, בעלי התפקידים והעסקנים הם אלו שהיו מעורבים באלימות הקשה. הם במעשיהם ליבו את היצרים ואת הקהל, הם בעצמם פגעו במוצר וגרמו ככל הנראה לעוד ישראלים רבים לחשוב פעם נוספת לפני שירכשו כרטיס למשחק הבא או מנוי עונתי בשנה הבאה. מנהלת ליגות חזקה ובטוחה בעצמה וביכולתה להילחם בנגע האלימות היתה מרימה טלפון בזמן אמת לכל כלי התקשורת ואומרת להם בצורה מפורשת "תשכחו מההסכם שחתמנו. תשדרו הכל, תציפו את התמונות וקטעי הווידאו האלימים, כדי שכל הענף ידע שאתמול הגיע יום הכיפורים שלנו בנוגע לאלימות בכדורגל הישראלי".
במקום להתמודד עם האירוע, במנהלת הליגות מנסים רק להסתיר אותו ולטאטא מההיסטוריה. זו בטח שלא הדרך להילחם באלימות בכדורגל הישראלי שבחלק מהמקרים, כמו אתמול, היא דווקא לא יציר כפיו של קהל אוהדים, אלא של שחקנים חמומי מוח, ושל עסקנים ובעלי תפקידים שלא מסוגלים לרסן את עצמם.
על רקע הצנזורה של המנהלת על גופי השידור השונים, הסרטונים מהאלימות בכר הדשא בטרנר הפכו כמובן, תוך זמן קצר, לוויראליים בפלטפורמות השונות ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ והטלגרם. מדובר בזירה שהופקרה לחלוטין ובה המנהלת וההתאחדות ויתר בכירי הכדורגל הישראלי פשוט לא קיימים, והאוהדים, צרכני התוכן, מקבלים תדלוק שוטף לשנאה הספורטיבית שלהם שרק יגביר את האלימות במשחק הבא או בעונה הבאה. אבל, מבחינת המנהלת, כנראה שמה שחשוב הוא שנאלצנו לשמוע את מירי נבו מתפתלת בשידור חי ומסבירה שהיא מצד אחד מקבלת סרטונים בטלפון הנייד שלה ומצד שני ערוץ הספורט מנוע מלהראות את הדברים לקהל בבית.
הכותב שימש ככתב בעבר ועורך ספורט וכיום כמנהל המקצועי של "פרו אסטרטגיה"