מייד עם כניסתו לתפקיד, הכריז שר התקשורת החדש על כוונתו לסגור את תאגיד השידור הציבורי. כך הכניס אלפי משפחות לחרדה של איום על מקור הפרנסה שלהם - כאלף עובדי התאגיד, ועוד מאות מעובדי תעשיית הטלוויזיה. למרבה המזל המהלך הזה נבלם, בין השאר בזכות התגייסות של העיתונאים והיוצרים. אבל ההכרזה הזאת סימנה את השידור הציבורי ואת עובדיו באופן שלילי.
התקפות על עיתונאים בישראל, ההסתה ברשתות החברתיות, האלימות ברחובות, תיוג כלי תקשורת ועיתונאים כאויבי העם והמדינה על ידי פוליטיקאים ונבחרי ציבור, סימון עיתונאים באופן אישי כבוגדים, כינוי רשתות הטלוויזיה "ערוצי אל ג'זירה", מניעת ראיונות מעיתונאים שמנסים לעשות את תפקידם המקצועי והתמסרות רק לעיתונאים מטעם (שופרות בלשון העם), אלימות פיסית נגד עיתונאים שמסקרים אירועים ציבוריים, הפרעות לשידורים, דריסת מעמדה של האמת, רמיסת רעיון בדיקת העובדות, ספינים, בדותות ושקרים שמוהלים ומעוותים את תמונת המציאות - כל אלה משפיעים באופן ישיר ואנוש על מצבה ומעמדה של העיתונות בישראל.
למגמות האלה יש השפעה אנושה בטווח הארוך. להשפעה הזאת קוראים אפקט מצנן. ככל שעיתונאים ועיתונאיות מותקפים יותר, הם הופכים פגיעים יותר. ואז, באופן מודע או בלתי מודע, הם נמנעים מלסקר אירועים או תופעות שנויים במחלוקת, הם נמנעים מלבצע תחקירים שעוסקים באופן ישיר במוקדי הכוח, והם ממתנים את הטון הביקורתי, שהוא אחד מכלי העבודה המרכזיים של עיתונאי מקצועי. וכך נפגע חופש העיתונות לאט-לאט ושוקע. זוהי כמובן פגיעה קשה בעיתונאים עצמם, אבל זו פגיעה אנושה בציבור, בשיח הציבורי, בזכות הציבור לדעת, בשוק הדעות, בחופש הביטוי, וביכולת של האזרחים להבין את תמונת המציאות כהוויתה, בצורה אחראית ובלתי מוסתת.
העולם הזה מת
השבוע צוין יום חופש העיתונות הבינלאומי בפעם ה-30. כמו בכל שנה, גם השנה פירסם ארגון עיתונאים ללא גבולות את מדד חופש העיתונות. וכל המגמות האלה של הכפשה, איומים והסתה נגד עיתונאים וכלי תקשורת באים לידי ביטוי בכך שישראל ירדה במדד למקום 97. בשנה שעברה ניצבה ישראל במקום ה-86 מתוך 180 מדינות.
לכאורה, אפשר להתנחם בעובדה שאנחנו נמצאים במקום "טוב" באמצע. ומתחתינו רשימה ארוכה ארוכה של מדינות. אבל רק לכאורה. המדינות שישראל אוהבת לשייך את עצמה אליהן, הקהילה הבינלאומית הנאורה, הדמוקרטית, המתקדמת, המדינות המפותחות, נמצאות הרחק הרחק מעלינו. במקומות הראשונים נמצאות, באופן לא מפתיע מדינות צפון אירופה, ושאר הדמוקרטיות המערביות הרבה מעלינו: גרמניה 21, צרפת 24, בריטניה 26 וארה"ב במקום ה-45.
על חופש העיתונות בישראל יש משקולות מסורתיות, שבכל שנה מונעות מאיתנו להיות מדורגים בעשיריות הראשונות. קודם כל קיומה של צנזורה צבאית. תופעה שלא קיימת בשום מדינה דמוקרטית אחרת, ועדיין מתקיימת בישראל. רק לאחרונה נוכחנו בקיומה של הצנזורה בפיגוע בצומת מגידו, שבוצע על ידי אדם שחדר לישראל מלבנון. מניעת פרסום הפרטים על ידי הצנזורה הצבאית ליבתה גל ענקי של שמועות, חלקן דמיוניות. והמשקולת הכבדה השנייה היא הדבר שאסור לדבר עליו, הכיבוש. או ליתר דיוק, חוסר חופש העיתונות האקטיבי של כלי תקשורת ועיתונאים פלסטינים.
אבל השנה עוסק הדו"ח לא רק בשתי התופעות האלה, אלא במצבם של העיתונאים בכלל, וביכולתם לבצע את עבודתם "בלי מורא, בלי משוא פנים" לפי האתוס שקבע אורי אבנרי בלוגו של שבועון "העולם הזה".
אפקט מצנן קולקטיבי
אז אנחנו יכולים להתנחם בעובדה שמצב חופש העיתונות במדינות שסובבות אותנו גרוע עד אנוש. מצרים במקום ה-166, סוריה 175, ופלסטין 156. אגב, אותה פלסטין נמצאת במקום הזה בעיקר משום שקיים איום ממשי על חייהם של עיתונאים (ותושבים אחרים) ששחשופים לפגיעה מצד כוחות צה"ל.
אבל שחיקת מעמדן של האמת ובדיקת העובדות, הפצת פייקים, בדותות ושקרים, מהילת העבודה העיתונאית המקצועית באוקיאנוס של ספינים ו"דעות" - היא תופעה עולמית, ואינה פוסחת גם עלינו. כל צרכן תקשורת ממוצע, ובוודאי מי שחופש העיתונות, חופש הביטוי וחקר האמת חשובים לו, מבין שאנחנו הולכים ונחלשים. וככל שאנחנו נחלשים, כך נבחרי ציבור תאבי כוח מחזקים את ההתקפות. ומעגל הקסם הזה מצליח. זה תהליך איטי, שלעיתים קשה לשים את האצבע על אירוע מסוים ולסמן אותו, אבל אין כמו מדד מעקב בינלאומי, שרואה את תמונת הרוחב, כדי להציב את המראה מולנו ולהראות לנו איך משתקפת המציאות.
ובנוסף לאפקט המצנן על העיתונאים, יש לתופעות האלה אפקט מצנן על הציבור עצמו, שסומך פחות ופחות על עיתונאים וכלי תקשורת. ציבור שחשב במשך שנים שהעיתונות משרתת אותו ואת זכותו לדעת, כבר לא בטוח את מי כלי התקשורת והעיתונאים משרתים, מה האמת ומה הספין, איפה העובדות ואיפה הבדותות. מציאות כזאת היא אנושה לבריאותה של חברה דמוקרטית.
ענת סרגוסטי היא אחראית חופש העיתונות בארגון העיתונאים והעיתונאיות