ענבל סינגר, גיל קורוטקי, אמיר אלון ורז ישראלי. מישהו זוכר מי הם היו? מישהו מהקוראים ומהקוראות יכול לשלוף עכשיו איזו מגירה מהזיכרון שלו, בלי חיפוש מהיר בגוגל, ולהגיד בביטחון מלא במה עסקו בתפקידם האחרון? או בכלל?
המשותף לכולם שהיו עיתונאים צעירים, כל אחד בפינתו, כל אחד בתפקידו. כל אחד במערכת שלו. כל אחד בתחום עיסוקו. הם רדפו אחרי סיפורים, חיפשו אחר עבודות, רצו להציג לעולם את הזוויות האנושיות מאחורי הכותרות כשכל העת המחיר שהעבודה הזו גבתה מהם כרסם עוד חלק בנפשם.
המקרה האחרון של רז ישראלי זעזע אותי ועוד רבים אחרים. מאז ששמעתי על מה שקרה הפנים של רז לא יוצאות לי מהראש, ואני כל הזמן מדמיין את האדם המוכשר, היפה והחייכן הזה עומד מולי. עבדנו יחד במעריב לפני כעשור והיינו אז בקשרי ידידות קרובים. לא דיברנו כלל בשנים האחרונות עד ששמעתי רק לאחרונה (כן, כבר לא מתעניין בברנז'ה) שהוא בתפקיד הבכיר שלו בישראל היום. וכתבתי לו, וברכתי אותו. והוא כמובן דאג לשאול אותי האם טוב לי. אבל אם באמת טוב לי בחיים שלי. איזה נשמה.
והנשמה הזו נלקחה מאיתנו בלי שנדע האם מישהו יכול היה להציל אותה. בדיוק, דרך אגב, כמו המקרים של ענבל, של גיל ושל אמיר, כולם צעירים שעוד שנות חיים רבות לפניהם.
המכה הנפשית
העבודה העיתונאית לא קלה. מבחוץ אולי היא זוהרת, אבל היום יום של רוב העוסקים במלאכת התקשורת כולל חשיפה לתמונות ולמחזות שעלולים להותיר בך צלקות נפשיות עמוקות. יש בעבודה העיתונאית גם מרכיב לא קטן של פרסום שמתלווה לכל תפקיד. עיתונאים נהנים מתשומת לב רבה במהלך עבודתם מכל מיני גורמים בעלי עניין, ושלבסוף התפקיד נלקח מהם (תהיה הסיבה אשר תהיה) והטלפון הנייד כבר לא מצלצל - אז המכה הנפשית יכולה להיות קשה אפילו עוד יותר מכל מה שתואר כאן קודם לכן. אני יודע, גם אני חוויתי את זה על בשרי לתקופה מסוימת.
עולם העיתונות גם מחייב אותך לעמוד במסגרות נוקשות שהן שונות באופן מהותי ברובן מכל מקום עבודה אחר: דד ליינים קשוחים, עורכים קשוחים עוד יותר, רדיפה אינסופית אחרי סיפורים במחיר אישי כבד מנשוא, הצורך להיות הראשון בהכל וכל הזמן, הדרישה להמציא את עצמך מחדש, לחשוב על הדבר הבא, על הכיוון השונה. תוסיפו לכל מערכת הלחצים הזו יחסי אנוש לא הכי טובים בלשון המעטה שמתקיימים לרוב במערכות גדולות, תנאים סוציאליים נמוכים עד לא קיימים, משכורות נמוכות ותמיכה נפשית או חברית שלא קיימת. ותקבלו מציאות שעלולה להוביל לאירועים בדיוק כמו שעליהם אנחנו מדברים.
התלבטתי ארוכות האם לכתוב את הטור הזה, אבל בסוף החלטתי שכדאי לנסות לקדם מהלכים בכל דרך אפשרת. מקסימום אצליח. המטרה היא להקים גוף שיספק תמיכה נפשית לעיתונאים, לקדם חקיקה שתסדיר את הנושא הזה בפועל, להניע תהליכים שבסופו של דבר יביאו עיתונאים לדבר עם אנשי מקצוע על מה שעובר עליהם ולא רק על מושאי הסיקור שלהם.
אני רוצה לעשות משהו שישנה את המצב הקיים, כי אני לפחות מרגיש שאני חייב את זה לרז וגם לאחרים שאותם לא הכרתי באופן אישי. ושבינתיים הם למעלה ימשיכו לאסוף את הסיפורים המרגשים ביותר עבורנו כמו שהם יודעים, כי אין ספק שהמקרים הטרגיים שלהם הרסו אותנו כאן למטה.
הכותב הוא עיתונאי לשעבר, היום בעל חברה לכתיבה ולעריכת תוכן