עם המלחמה, קרסה גם הקונספציה של הכתבים הצבאיים

הדברים נכתבים כחמש שעות אחרי תחילת האירועים הנוראיים בדרום, כאשר התחושה היא שהגרוע מכל עוד עתיד להיחשף בשעות ובימים הקרובים. כך או כך, דבר אחד בטוח: מערכת הביטחון הופתעה, נרדמה, נכשלה כישלון חרוץ וטוטאלי במשימה העליונה שלה: הגנה על חייהם של אזרחי ישראל.

הבדיקה, ובעקבותיה גם החשבון ו עם האחראיים בתוך הצבא והממונים על מערכת הביטחון, עד לדרגים הרמים ביותר - עוד ייערכו. בינתיים ברור שלצד צמרת צה"ל וזרועות הביטחון החיצוניות (מוסד, שב"כ וישויות נוספות), יש עוד מערכת שקרסה ממש כמו ההגנה המרחבית על יישובי העוטף: כת הכתבים הצבאיים.

תכף נדרש למילה "כת", אבל קודם עכל אני מקווה שעמיתיי, כתבי הצבא למיניהם גוזרים עכשיו לשניים את התעודה שקיבלו מצה"ל, תעודה שאומרת בגדול רק דבר אחד: אנחנו נגלה לכם מידע רגיש ובלבד שתתחייבו לא לחשוף אותו לציבור. לכאורה זה נשמע הגיוני: מידע צבאי הוא לרוב אינו כזה שיכול להיות גלוי לעין כל. במקביל חשוב כמובן גם שהכתב הצבאי יכיר את מכלול השיקולים שעומדים בפני ראשי הצבא והמפקדים בשטח. זה יהפוך אותו לבר סמכא, בקיא ורחב יריעה, נכון?

זהו שלא. אלה רק החרטוטים שמוכרים לי במשך שנים עמיתיי, כשאני שואל אותם למה הם אוחזים בתעודה מהגורם שאותו הם אמורים לבקר. תשובה לא קיבלתי בכל עשרות שנותיי בתקשורת. לעומת זאת, הוכחה לצדקת טענתי, לא קיבלנו מאז 1973. עד היום.

בשבועות האחרונים, טרם מכת הפתע שהנחית חמאס על מדינת ישראל, התקיימו בתקשורת המרכזית שני זרמים מנוגדים: הראשון, החלש והצודק (בדיעבד) היה של כתבי הדרום, שהבולט ביניהם הוא תמיר סטיינמן (12). הם ניסו להביא את מצוקתם של התושבים, לשדר את אוזלת היד שמגלים הדרג המדיני והצבא נוכח הטיילת הפלסטינית על גדר המערכת. לרוב הם הגיעו לתחתית טבלת החשיבות בסדר היום החדשותי.

ממש כמו בימי חפירת המנהרות אי שם בעשור הקודם, שבהם התריעו תושבי העוטף על רעשי חפירה (וכמעט שנשלחו להסתכלות על ידי גורמי הביטחון), גם הפעם היה לכולם נוח להתעלם: מראש הממשלה שלא רצה שיהרסו לו את הפסטיבל הסעודי, דרך שר הביטחון שלא רצה להרוס את מעמדו החדש כמבוגר האחראי הכמעט-יחיד בממשלה - ועד לצמרת צה"ל.

ומה עשתה האחרונה? כינסה את כת משתפי הפעולה שלה, הכתבי-מטעם ושיווקה להם ראיונות בלעדיים ויח"צניים. הסגנון: "הנה בנינו המצוינים מגולני, גבעתי והצנחנים בפעילות מבצעית באיו"ש או על גדר הרצועה. הנה הם מחייכים, אומרים שקשה אבל שהם ערוכים לכל תרחיש" (כמה נלעג נראה עתה המשפט הזה שנכנס לדבריו של כל מפקד, משר הביטחון, דרך הרמטכ"ל ועד לאחרון המ"מים בשטח).

אכן, מי מהצופים לא ירצה לחבק אותם, את הילדים של כולנו? מי לא ירצה לזרום עם דובר צה"ל שיוזם אייטמים שכאלה שהציבור משתוקק להם ושמצריכים מעט מאוד עבודה מצד העיתונאי האחראי. סליחה - הכתב האחראי, החבר בכת שומרי הסוד - מי שהמילה עיתונאי אינה הולמת את עבודתו השוטפת.

כאשר כל זה קורה בימי שלום יחסי, עם "מחדלון" פה ושם, קל לזרום עם הדוברים הסמויים של צה"ל בתוך התקשורת, קל לחבק את מי שאנחנו רוצים כל כך להאמין שהם שומרים עלינו. כשכל זה קורס, אין מי שיכה על חטא אי-החשיפה. כתבי הדרום, שנמצאים בתחתית שרשרת המזון של עולם התקשורת, היו אלה שתושבי הדרום זעקו מגרונם. בהיותם אנשי שטח, הם ראו את אשר עמיתיהם המיוחסים, הכתבים הצבאיים, לא ראו מבעד לתחתית כוס היין, שהשיקו לשנה טובה עם אלופי המטכ"ל.

זה הזמן להתעשת, לצמצם נזקים, להשיב מלחמה ולנצח, אבל כשיגיע זמנן של ועדות החקירה, כשנתחיל לדרוש את התשובות, נהיה חייבים לשאול לא רק איך זה שהמוסד לא ידע על ההכנות למתקפה, שנערכו בפגישות בחו"ל. לא נסתפק בשאלה איך השב"כ שהתגאה ביכולתו לאתר 99% מהפיגועים המאורגנים עוד בטרם יצאו לדרך, נפל קורבן למשת"פים כפולים. לא נוכל לעצור בשאלות כמו איך קרה שמדינת ישראל שמוכרת מערכות התראה לכל העולם כשלה באיתור הסימנים המקדימים - ואיך זה שמערכות ההגנה הבליסטיות אפשרו פגיעות ישירות באחוז גבוה כל כך?

לצד כל אלו, נצטרך לשאול גם את ניר דבורי (בחור מצוין ברמה האישית) וחבריו מהערוצים המתחרים, איך זה שהוא לא היה שותף אפילו במעט לחרדות שנראו כמו פראנויה של עמיתו, תמיר סטיינמן. הגיע הזמן שכל עיתונאי-קולגה, ישאל את עמיתיו הכתבים הצבאיים שאוחזים בתעודות מיוחדות שמונפקות להם על ידי מערכת הביטחון: באיזו זכות העדפתם את ההשתייכות למיליה שאותו אתם אמורים לחקור ולבקר, על פני זכות הציבור לדעת?