צפיתי בסרט הזוועות בלוס אנג'לס, מדובר בכישלון הסברתי

ניגש ישר לעניין. "סרט הזוועות" שהופק עי ידי דובר צה"ל ומשווק לעולם בעזרת משרד החוץ הוא כישלון. הרעיון טוב, הביצוע וכל מה שקשור בו - ממש לא.

אחרי לבטים רבים, בעקבות מאמרים וחוות דעת של מומחים שהזהירו מצפייה בו, גם תגובות קשות מההקרנה בכנסת, החלטתי שאני הולך. אנחנו עיתונאים, שידרנו מלחמות ופיגועים, ראינו זוועה או שתיים, זאת חובה עיתונאית ובמקרה שלי גם אישית. אני דור שני לשואה ומודה שמעיקה עלי ההשוואה. נדבר על זה בהזדמנות אחרת.

מה יש שם? 44 דקות של סרטונים קצרצרים שאת רובם ראינו ברשתות החברתיות, חלקם אפילו בשידורי החדשות. ראה כל מי שרצה ולא נרתע, בחירה הכי לגיטימית של כל אחד ואחת. אבל ישנם קטעים רבים, חזקים ומשמעותיים, שלא הגיעו לסרט, אולי בגלל לוחות זמנים. ההפקה נעשתה לפני כשבועיים, כאשר חומר חדש ועדויות מתגלים מדי יום. בעייה, אבל אפשר לתקן ולעדכן כל הזמן.

בין קבוצות הסרטונים יש כיתוביות ארוכות ומתישות באנגלית שמספרות מה מקור הקטעים: מצלמות רכב, מצלמות גוף של מחבלים, מצלמות אבטחה של הישובים, וסרטונים שנלקחו ממכשירי טלפון. וזה חוזר שוב ושוב ושוב. למה? בשביל מה? מה לא ידענו אחרי הפעם הראשונה, שצריכים את ערימת הקרדיטים הלא ברורה כל כמה דקות?

ולא שהכיתוביות מסבירות מה בדיוק אירע, היכן, מי המצולמים, וגם אין שם שום עדות תומכת שהתרגלנו לראות בשידורים הקשים בכל החודש האחרון. רק בסוף נכתב שראינו עשרה אחוזים מהקורבנות. מי בדיוק ספר ולמה חשובה הסטטיסטיקה הזאת?

פשוט קליפים של זוועה מתועדת, מחוברים זה לזה בלי קשר, בלי קונטקסט. בלי ההבנה הבסיסית ליצור סיפור, הסבר, משהו לתקשר. מרגיז. מקומם. תחושה קשה שחלק מהאנשים נרצחים פעם שניה. אם אתם כבר מראים אותם, מדממים, שרופים, תכבדו את זכרם. תסבירו. תספרו. מה זה? והיכן שאפשר גם מי זה. ומה קרה באותו מקום. יכולתם לאמר משהו, ואם רציתם לשמור על האותנטיות של הסרטונים בלי דיבורים, אפשר היה ללוות בהסברים כתובים.

נקודה נוספת היא שיקול הדעת בהסתרת הפנים. בצילומי סטילס שהוטמעו בין הסרטונים מטשטשים את פניהם של רוב ההרוגים, וזה לגמרי מובן. לא חושב שניתן לזהות את רוב הקורבנות בסרטונים הללו, לפחות לא לפי פניהם. אבל לא כולם. איפה עובר הקו? היכן שיקול הדעת?

לא חשבתי שאדרש לפס הקול, אבל גם הוא בעייתי. יש שם דרמה שעוברת בין השקט המקפיא של מצלמות אבטחה דוממות לבין רעש יריות, פיצוצים, צרחות. הצעקות המטורפות של מחבלי חמאס מקפיאות דם. גם השיחות ביניהם. קשה לברוח מהמחשבה שזה מה שישראלים רבים שמעו ברגעים האחרונים לחייהם. איך לא עלה על דעתו של מישהו לתרגם את המחבלים? רק כמה סרטוני הסאונד ששודרו גם בארץ, כמו שיחות טלפון, מתורגמים לאנגלית, אבל למה רק של מחבלים? כולנו מכירים שיחות, חלקן אחרונות, קורעות לב, של אנשי הישובים שזועקים לעזרה. איפה הן? איפה שיקול דעת בעריכה?

ואם כבר, איפה הפצועים?

משהו על האירוע עצמו. כמה רעש יחצני ליווה את ההכנות להקרנה כל השבוע. "יוזמה של גל גדות ובעלה, שינחה הבמאי המוערך גיא נתיב". להפתעת כולם גדות לא הגיעה. רק הבעל ורסנו עם חברים. אולי ידעו ששמות בולטים ונוצצים לא יהיו, שהאולם יהיה מלא רק בחלקו, ושאפילו בכירי הישראלים בהוליווד לא יגיעו: איפה חיים סבן, ארנון מילצ'ן, אבי לרנר ואחרים. איפה המסבירה הלאומית נועה תשבי. איפה כלי התקשורת המרכזיים כמו רשתות השידור? למעשה, אפילו המנחה גיא נתיב לא ידע מי החליט שהוא ינחה.

הבוקר אני קורא שגל גדות "בחרה לא להגיע משיקולי אבטחה". הייתי שם, המקום היה מאובטח הרמטית, היו מפגינים בעד ונגד בחוץ, אבל שיקולי אבטחה לא מנעו מהשגריר באו"ם גלעד ארדן והקונסול ישראל בכר מלהגיע, ואיתם ראשי ראשי הארגונים היהודיים בלוס אנג'לס.

בשורה התחתונה, התחושה שעברה אמש במוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס היא ברורה: לא צריך להגביל את הפצת הסרט, צריך לתקן טעויות קשות שנעשו, להגן על כבודם של הקורבנות, ולשדר בלי הגבלה בכל מקום שאפשר. אחרת בשביל מה?