בחשיבות המעמד, כך נדמה, אי אפשר להפריז: מעולם לא הייתה מדינת ישראל זקוקה לתקשורת אמינה, חזקה וחוקרת, כפי שהיא משוועת לה היום.
אני לא בטוח שלמלחמה הזאת יהיה את אותו "היום שאחרי", אבל מרוב דיבורים על סמכויות ועדת החקירה שתקום (ממלכתית, שיש לה רשות לירות לכל עבר, או ממשלתית - שאת מסקנותיה אפשר לגנוז מראש) ועל "שש אחרי המלחמה", שכחנו לברר מי ישאל את השאלות. כלומר, סביר להניח שיהיה זה שופט בדימוס, אבל את השאלות הוא יבחר, בין היתר, מתוך האזנה לרחש שיעלה מהציבור - כלומר, מהתקשורת.
איך כל זה קשור לסדרת הכתבות "על העיוורון" של ניר דבורי בחדשות 12? כדי לענות על כך, צריך לבדוק קודם כל את האלטרנטיבות, כלומר - מי לא היינו רוצים שישאל את השאלות. נתניהו ואנשיו אינם פסולים לעדות כמובן, אבל הם לא יכולים להיות אלה שינסחו את השאלות, בשל ניגוד אינטרסים. גם לאופוזיציה, כפי שהיא מיוצגת במפלגות המרכז (שמאל הרי אין בכנסת, אלא אם כן אתם מתעקשים לאסוף ביעה את הפירורים שמשאירה אחריה מרב מיכאלי), יש אינטרס - לא רק בהחלפת נתניהו, בלי קשר לחלקו במחדל, אלא גם למסקנות מרוככות ככל האפשר עבור הצבא - בני גנץ, הוא רמטכ"ל לשעבר, איש שבילה את רוב שנותיו במערכת.
כלומר, חלקה של התקשורת הבלתי תלויה, יהיה אדיר: השאלות שהיא תצליח להעלות לדיון ולשמר בשיח הציבורי, הן אלה שעליהן יידרשו התשובות. זה ההקשר שמסביר את חשיבותה של ה"מיני-סדרה" הזאת, בסך הכל שלושה פרקים של כעשר דקות כל אחד, במהלכה מנסה דבורי להבין כיצד הופתעה ישראל ב-7.10.
מיד נלך אל התוכן, אבל אי אפשר בלי כמה מילים על האימפקט האדיר של סדרת הכתבות. מדובר בסוג החומרים שבהם צופים כשהידיים תומכות בפנים, ספק במחווה של צער, ספק באימה שאליה מציצים דרך הרווחים שבין האצבעות. כבר שנים רבות שבהן אין לי שערות על הראש, אבל לו היו לי, חזקה עלי שהייתי תולש אותן - כמו כל צופה - נוכח הסדרה הזאת.
הטון של דבורי נע בין שני קטבים: הכאה על חטא ומחויבות לנושא הסיקור. הכאה על חטא מפני שאני מניח שדבורי, כמו גורמים רבים בתקשורת (ובעיקר הכתבים הצבאיים) תוהה היכן היה יכול וצריך לעשות יותר - לא רק להדהד את דברי הגנרלים שהבטיחו ש"צה"ל ערוך לכל תרחיש", משפט שבדיעבד לא היה מופרך ממנו, אלא לשאול שאלות קשות, להיות פרקליט השטן (מושג שחוזר שוב ושוב בכתבות שבמסגרת הסדרה) לחשוד גם באלוף הכי סחבק ולפקפק בציוד הכי משוכלל.
אלא שלצד חשבון הנפש האישי והמקצועי, על שהתקשורת הייתה חלק מהסביבה שבה צמחה הקונספציה, יש בעיה: לו היה מדובר בגוף אחר, אפשר היה לחתוך בבשר החי, לדרוש הדחה ואפילו מחבוש לבכירים.
רק שלצה"ל אין תחליף. זו לא אמירה מלטפת אלא עובדה. כל תיקון בו, עמוק ככל שיידרש, צריך להתבצע בסבלנות של שען. כל ביקורת שעולה כנגדו עתה, צריכה לקחת בחשבון את העובדה שבשעה שהיא מושמעת, חלק מהקצינים הבכירים שכלפיהם היא מופנית, מנהלים את הלחימה בשטח. ויש כאן כמובן גם מקום להגינות: קל מאוד להיות חכמים בלילה ששואלים איך זה יכול להיות שלא קראנו את הכתובת על הקיר, מאשר לקרוא אותה בזמן אמת.
הכתבות של דבורי, במסגרת הסדרה, הן מוצר טלוויזיוני טוב. השילוב המתבקש בין חומרי ארכיון לפרשנות מידי בכירים בדימוס באמ"ן או בשב"כ, מתבצע באופן מהודק שמצליח להצמיד את הצופה למסך.
יחד עם זאת, בעיה אחת צצה כבר בכותרת ששואלת: "איך הופתעה מעצמת המודיעין?", שכן אולי רק ביום שבו נפסיק לחשוב על עצמנו כעל "מעצמה" (ואני מתנצל על המשפט הבא שיעצבן אולי כמה גולשים, אבל כמה כבר "מעצמה" יכולה להיות מדינה שהושפלה והורדה על ברכיה נוכח כמה אלפי ברברים רכובים על טנדרים ואופנועים?! אז יש לנו אף-35 בהאנגרים. ביג דיל), נוכל להתקרב לחקר האמת.
יכול להיות שדבורי לא כיוון לכך, אבל הוא החל לשרטט את קווי המתאר של אופי החקירה שתחל עם שוך הקרבות: מכובדת ומכבדת, אך נוקבת. תובעת אחריות מבעלי תפקידים, אבל מאפשרת להם לשטוח את גרסתם במלואה, יודעת שאין לנו צבא חליפי, אבל מחויבת לבצע בו שינוי תפיסתי עמוק.
זאת ועוד, כי לא רק אופי החקירה יוכתב במידה רבה על ידי התקשורת, אלא גם עיתויה. אחדות אינטרסים מוזרה ומסוכנת נוצרה בין האגף הצבאי למדיני: לשניהם יש אינטרס לעצור את מחוגי השעון לפני שיגיעו לשעה שש. למדיני, כדי לטשטש את הזעם והכאב אולי לזכות גם בניצחון שיקרין על המעמד. לדרג הצבאי, כדי לסיים את הקדנציה בטרם יוסקו המסקנות האישיות - ויש כמובן כאלה שהם "גם וגם": היום הם פוליטיקאים, אבל בעבר הלא רחוק לבשו מדים וחלקם אף היו שותפים לדרך שבה בחן צה"ל את הסימנים המעידים.
סדרת הכתבות של דבורי היא אולי בקושי המבוא לתחקיר האמיתי שיתבצע, אבל אפילו ממנה אפשר לקחת כבר שתי מסקנות חותכות:
הראשונה היא שהונו אותנו, שעבדו עלינו, שהערבים שאנו נוטים לזלזל בהם ידעו בדיוק איך מתפרש המידע אצלנו, מה אנחנו רואים וכיצד אנו מעבדים את התמונה לפעולה. זה כואב, זה משפיל, אבל מוכרחים להודות באמת: במשך שנים פעלה מערכת הונאה מושלמת שמזכירה מאוד את תכנית ההונאה המצרית ערב מלחמת יום הכיפורים, רק שבניגוד אליה היא לא שידרה מידע כוזב, אלא פענחה במדויק את צופן התגובה הישראלית.
המסקנה הנוקבת השנייה היא שקהיליית המודיעין הישראלית, למרות שהיא מגייסת את מיטב המוחות והטכנולוגיה, רואה בסופו של דבר רק את מה שהיא רוצה לראות. היא שומעת, כחלק מהנוהל, גם דעות הפוכות, אבל ממהרת לסלק אותן מעל לשולחן כיוון שהלא התאימו לקונספציה, אותה מילה ארורה שעולה שוב ושוב.
כאן גם נפגש הדרג המדיני עם הדרג הצבאי, שכן למרות שמדובר בתופעה פסולה, הגישה המדינית מעצבת את החשיבה הצבאית (ולא רק ההפך, כמתבקש). על כן מן הראוי ששום ראש ממשלה ושר ביטחון שכיהנו בין השנים 2006-2023 לא יחמוק מלספק תשובות לוועדה. לכשתקום כמובן.
הערב (חמישי) ישודר החלק השלישי והאחרון בסדרה, אבל עוד בטרם נצפה בו, אפשר לומר ששותפות הגורל בין הכתבים הצבאיים למושאי סיקורם מתקיימת כבר עתה: הדרך לגאולה (ולו חלקית) של מי שכשלו בשבעה באוקטובר, נרדמו על משמרתם ואפשרו טבח שממנו ייקח לנו עוד שנים ארוכות להתאושש, עוברת דרך ניצחון צבאי מוחץ, דרך חיסול ראשי החמאס בדרך לריסוק הארגון כולו.
הדרך לגאולה של התקשורת עוברת דרך דרישה לחקר האמת, דרישה שאסור שתגווע אלא להיפך: שתלך ותתעצם ככל שיגיעו ימים שבהם לא יהיה צורך במופע היומי של דו"צ, ימים שבהם צמד המילים "הותר לפרסום" לא יחריד בתים כה רבים בישראל.
התקשורת הישראלית, כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא נבחה (או לא נבחה חזק מספיק) בשעה שניסינו לקנות פה שקט במזוודות כסף, שהתפעלנו ממכשול תת קרקעי שהתגלה כקוריוז וכשגנרלים ופוליטיקאים כאחד סיפרו לנו על חמאס מורתע ונסראללה בבונקר. הרצי הלוי, אהרון חליוה וירון פינקלמן יידרשו אולי להסברים בפני ועדת החקירה, אבל מי שאכל מכף ידם לאורך השנים, יידרש למרק את מצפונו בכך שלא יאפשר לשאלות הקשות לרדת מסדר היום.
עושה רושם שניר דבורי וחברת החדשות של ערוץ 12 כבר הבינו את זה, לפחות כפי שעלה מ"על העיוורון", סדרת הכתבות שהפרק האחרון שלה ישודר הערב.