פארס אהב להגיד שעם כל הכבוד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסיבה האמיתית שבגללה תפרוץ מלחמת העולם השלישית היא הריב האידיאולוגי בין משתמשי אייפון לאנדרואיד. בכל פעם שהתחיל עוד "סבב" לחימה בין צה"ל לחמאס, הייתי שולח לפארס הודעה כדי לשאול אותו מה שלומו ומה שלום המשפחה. זה כבר הפך להרגל. כמו שיש כמה חברים מפעם שאני מתקשר אליהם רק בחגים ובימי הולדת, כמו שיש כמה אנשים שאני יודע שהם יתקשרו אליי רק כשהם צריכים משהו. לפארס אני מתקשר רק כשעל מסך הטלוויזיה מתחילות לרוץ תמונות של עזה עולה בלהבות, ואני יודע שהוא שם, איפשהו, עם האייפון המזדיין שלו.
לא היה לנו מעולם סכסוך, כשני בני אדם, פרט לעניינים שבין אנדרואיד לאפל. דיברנו בצורה שקולה על הפעולות של צה"ל, על השלטון של חמאס, על הפוליטיקה הישראלית ועל פילוסופיה צרפתית. בקרב העל-זמני בין קאמי לסארטר בנוגע לטבע אנושי, מי שנולד לתוך המציאות העזתית אמור היה להימשך באופן טבעי אל "האדם המורד" של קאמי בעוד התל אביבי מלידה אמור היה להעדיף את ההומניזם של סאראטר. האמת הייתה הפוכה. מצד שני, שנינו העדפנו בכלל את הגותה של סימון דה בובואר. רק כשהתחלנו לדבר על הטלפונים שלנו (והוא תמיד רצה לדבר על הטלפונים שלנו!) הבנו כמה הפערים בינינו גדולים. הוא תמיד החזיק באייפון הכי חדש, אני תמיד הייתי עם איזה אנדרואיד סיני. לא שמעתם התנשאות אנושית אמיתית לפני ששמעתם עזתי צעיר מתנשא על תל אביבי עם שיאומי.
האמת היא שמעולם לא נפגשנו. התחלנו לעבוד יחד בשלט רחוק כחלק מפרוייקט עיתונאי בתחילת העשור הקודם. זה נראה לי אז כמו הדבר הטבעי בעולם, והיום זה נראה לי הגיוני בערך כמו ראש ממשלה תחת אישום בפלילים. ביקשנו להראות את המציאות היומיומית בעזה מנקודת מבט של סטודנט פלסטיני חילוני. כזה שמתנגד לחמאס, ולא שונא את ישראל או את "המערב" הנורא.
חשבנו שזה יעזור לעודד שיח. אני עדיין מאמין בזה, אבל אני גם יודע שאין סיכוי שכלי תקשורת ישראלי יקדיש מקום לטור אישי של תושב עזה מתישהו בעשור הקרוב, לכל הפחות. בשיחות בינינו, כמו בפרויקט עצמו, הייתה מעט מאוד פוליטיקה. לא דיברנו על המילה המפורשת "שלום", כפי שלא דיברנו על דברים דמיוניים אחרים כמו חדי קרן או כדורגל ישראלי. היו לנו דברים הרבה יותר מעניינים לדבר עליהם.
המדור של פארס היה אמור להימשך לטווח ארוך, אבל נקטע בדמי ימיו. פארס פחד להמשיך, ובצדק. הוא קיבל מסר "ידידותי" מחמאס שלא כדאי לו להמשיך לשתף פעולה עם התקשורת הישראלית. וכך, האיש שביקש לשלוח מסר של פיוס, אולץ לשתוק. בדיעבד הבנתי שזה לא באמת הפתיע אותו, כפי שהבנתי שלא באמת קוראים לו פארס. הוא פשוט פחד שימצאו אותו, כבר מהרגע הראשון. אני נהניתי מהמחשבה שאני עושה משהו טוב בשביל פארס ואנשים כמו פארס בעזה, ולא הבנתי כמה שזו מחשבה פריבילגית. בצד השני היה אדם לא-פוליטי. חננה עם משקפיים ואובססיה לטכנולוגיה עם צחוק מתגלגל. והוא היה צריך אומץ כדי לספר את הסיפור שלו.
ב-7 באוקטובר, החסד והתמימות נראו כל כך רחוקים, עד כי נראה הדבר שהם נעדרים. פארס הפסיק להגיב להודעות ממני עוד הרבה לפני. יכול להיות שהוא נתפס על ידי כוחות חמאס, יכול להיות שהוא נפגע מהתקפות צה"ל, יכול להיות שנדבק בקורונה ולא שרד, יכול להיות שאין לו יותר אייפון, ואין לו דרך לתקשר עם העולם החיצון. אני לא יודע איזה מהאפשרויות יותר גרועה.
ז'אן פול סארטר טען כי אדם חופשי הוא מי שמסוגל להגשים את תוכניותיו. לא בטוח שפארס מעולם היה אדם חופשי. ובכל זאת, אני מקווה שאולי הוא הצליח להגשים את החלום שלו ויצא משם, מהכלא הפתוח הגדול בעולם, והצליח איכשהו לפתוח בחיים חדשים בקליפורניה כפי שהוא תמיד חלם. הלוואי שכולנו נגשים את החלומות שלנו. הלוואי שיבוא שלום וביטחון, ואם לא, נסתפק בקצת חמלה.