תתארו לעצמכם עולם שבו הייתם קוראים עכשיו טור שלי על כמה קשה להיות כותב טורים בעיצומה של מלחמה. כן כן, שתדעו שזה לא פשוט בכלל. לפעמים הלחץ הוא כזה שאני אפילו לא מצליח לשתות את הקפה של הבוקר - מה אתם יודעים?
רוצים לדעת איך אני בכל זאת שורד את הימים הקשים הללו? ובכן, לפעמים אני כותב את הטור הראשון לבוקר כשאני עוד בטרנינג - ככה זה, אנחנו פה לא בצבא האמריקני. לפעמים אני אפילו רואה, רק כדי לאתחל את המערכת, איזה פרק בסדרה בנטפליקס בין טור לטור. לא תמיד זה פשוט, בחיי - פעמים יש מי שנעלבים, לפעמים מגיבים, יש דוברים של שרים שרשומים אצלי עם ההערה "לא לענות" ויש גם טוקבקיסטים (שאלוהים ישמור).
תארו לעצמכם שהייתי פותח כך את הטור הזה. במשפט הראשון עוד הייתם מרימים גבה, בשני, סביר להניח, כבר הייתם משליכים מהיד את הטלפון הנייד נוכח עיסוק של אדם שקיבל במה תקשורתית כדי לסקר את ענייני הכלל ועושה בה שימוש שמעיד על כך שהוא שוכח שלא הוא הסיפור, אלא רק המספר.
למקרה שאינכם צופים קבועים של משדרי האקטואליה, זה הזמן לגלות שזה בדיוק מה שעושים בקשת 12 ובחדשות 12 (שני גופים שהם אחד). כאן יצוין כי גם בימי שגרה מגיע לקשת פרס על חיסכון באנרגיה: היא מצליחה לייצר תנועה קדימה בזכות שימוש בפליטה שהיא עצמה מייצרת, מעין טורבו תקשורתי שבמסגרתו כל תכנית של הזכיינית היא סיכום של התכנית הקודמת וקידום של התכנית הבאה. אלא שאחרי ה-7 באוקטובר, שווי הפרס גדל בהרבה.
מה שבימי שלום הוא עסק פנימי, הופך לבלתי נסבל במלחמה
נחזור לרגע לימים שלפני 7 באוקטובר: כל מהדורת בוקר של ניב רסקין, היא סיכום של גמר הנינג'ה מאמש וקידום לתכנית רוקדים עם כוכבים שתשודר הערב, כשעל הדרך אתם יכולים ליהנות ממתכון שרקח עבורכם מי שעלה לגמר הגדול של מאסטר שף, רגע לפני ריאיון מיוחד עם חיים כהן על מצב המסעדות, או קרן פלס - שופטת כוכב נולד, על הטוויסט המפתיע שקיבלה הזוגית עם נעם טור. אם החמצתם, לא נורא: יש לכם עוד צ'אנס להציל את הידע הכללי שלכם, אם רק תצפו במהדורת הלילה של גיא פינס, שבה תשודר הרחבה בנושא, מיד אחרי שמיכל אנסקי, שהיא במקרה גם טאלנטית של הערוץ תספר על השנה הקשה בחייה שמזכירה קצת את התלאות שעברה שירי מימון כדי לככב ב"שיקאגו", אבל לא מתקרבות אפילו לסבל שהיה מנת חלקו של אסי עזר בגלל הפרשה ההיא. כלומר, גם בימים כתיקונם קשת היא משק אוטרקי שבו רכילות, כתבות מגזין, ספיישלים ואפילו ידיעות חדשותיות, אינם אלא קידום מכירות או מיחזור למטרות קידום.
עם השנים הלכה השיטה הזאת והשתכללה לדרגת אומנות, עד שנבנו עבורה תכניות שאינן אלא קידום שאפילו לא מנסה להסתתר מאחורי משהו אחר. הנה ארז טל וקטורזה מארחים את ברהנו טגניה, תחת השם הציני "זה לא אולפן שישי" והנה חוגגים בקשת "30 שנות טלוויזיה" כאילו לא הייתה תקשורת בישראל עד היום שבו פרץ לחיינו ערוץ 2 המסחרי. אגב, מי שהחמיץ הוזמן בשבת הוזמן לצפות בעיתונאי החברה מחמיאים לעצמם ב"מסיבת עיתונאים" של עינב גלילי או ב"אנשים", שלמעלה ממחצית הכתבות בה "הרימו" לכתבי החברה.
הבעיה היא שמה שבימי שלום הוא עסק פנימי של ערוץ מסחרי, הופך לבלתי נסבל בעת מלחמה.
ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה. בשעות הראשונות לפלישת הברברים שממערב לגדר המערכת, היה נדמה שדני קושמרו ותמיר סטיינמן הם לא רק אנשי חדשות אלא גם המכוונים של כוחות צה"ל והמקשרים בינם לבין הנצורים בממ"דים. התפקוד של השניים, צריך להגיד ביושר, היה מופתי. הוא לא רק היה שקול, אך מלא אמפטיה ורגש, אלא בעיקר צלול, בשעה שבה אפילו גנרלים בכירים (שלא לדבר על פוליטיקאים רשעים) עוד גמגמו.
מהר מאוד התחלף הטון הזה בזעם - שלא היה רק מוצדק, אלא אפילו לגיטימי, כמצופה מאנשי תקשורת שנאלצו לשוחח עם אנשים שנחנקים במרחבים "המוגנים" בציפייה לצבא שהוכה בהלם.
ניצני הבעיה החלו בשלב הבא, אלא שאיש עדיין לא יכול היה לזהות אותם. משדרי החדשות הפכו לדגל (שאותו ביקשו בקשת שנתלה על כל מרפסת), שירי הלל להתגייסות עם ישראל (עד גבול מסוים זה עדיין בסדר) והבטחות שבסוף ננצח, הבטחה שקושמרו הרבה להשמיע בשבועות שבהם עדיין שידר מהשטח - אם כי לא ברור על סמך מה בדיוק, מעבר למשאלת לב שחוזקה ברוח הקרב של הלוחמים. למה מדובר בבעיה? כי כאן חל ניתוק בין המציאות בשטח שאותה רצוי להעביר באופן הרזה ביותר (נזכיר כי מדובר בחדשות, לא בפרשנות), לבין כמיהה של פטריוט ישראלי לניצחון מדינתו, כמיהה שהיא לגיטימית כמובן, אבל בכל זאת - מעיתונאים מצופה לשמור על ריחוק מסוים.
הטון הזה, שקושמרו הוא רק הנציג הכי בולט שלו, אבל בגדול עבר כחוט השני בין כל המגישים והעיתונאים שבחברת החדשות של הערוץ, התנחל בלבבות. זה היה בדיוק מה שעם ישראל רצה לשמוע! הוא לא רצה לשמוע על מפקפקים, אלא רק עד כמה שביחד ננצח. במידה רבה זה מה שרובנו רוצה לשמוע גם היום, העניין הוא שכלי תקשורת אמין, בוודאי בתכניות האקטואליה שלו, צריך להביא גם את הספק, הבלבול, הדעה ההפוכה ועוד.
זה המקום שבו התנגשו באופן מובהק האינטרס המסחרי והאינטרס העיתונאי. האינטרס המסחרי שנקבע לפי רייטינג, זכה למענה הולם: המהדורה המרכזית של קשת 12, הפכה לפופולרית יותר משלוש מתחרותיה (כאן 11, רשת 13 וערוץ 14) גם יחד. הנתון הזה איפשר לה להיות הראשונה ששזרה הפסקות פרסומת בתוך משדרי האקטואליה האינסופיים - בהתחלה כתשדירי שירות מטעם המדינה (אהבתי במיוחד את זה של משרד התחבורה על תחנות הרענון בכבישים שבהם לא נע איש), אחר כך בפרסומות פטריוטיות מאסכולת "עם ישראל חי": תלו דגל ישראל על הגבינה עם הבית - ואז במעבר הדרגתי להפסקות פרסומות ארוכות ורגילות, כמו בימים שלפני המלחמה.
אלא שככל שהאינטרס המסחרי יצא נשכר, כך הלך ההפסד העיתונאי וגדל. זה בסדר גמור לקדם במהדורה המרכזית ריאיון שישודר בתכניתה של אילנה דיין למשל, אבל מי שראה את קליפ הסיכום של החודש השלישי למלחמה, הבין שבחדשות 12, השריד האחרון למדורת השבט הישראלית של פעם, חל שיבוש קשה.
חלק מהסיכום כלל את ברהנו טגניה מסתער עם חיילי הנח"ל, את תמיר סטיינמן מתחבק עם מי שדיווחו לו מהשטח ביום הראשון לקרב ואת מיה שם מרואיינת על ידי שי גל. כלומר, הנושא הפסיק להיות רק המציאות כהווייתה, אלא הדרך שבה סיקרו אותה כתבינו הנבונים והאמיצים.
מה לא היה בקליפ? את אדווה דדון מרימה זוג נעליים ותוהה האם הם של יחיא סינוואר, רקע לפני שגב קרוע של דובי מעלה אצלה את החשד שמא הוסלקו בו אמצעי לחימה. חבל, כי דווקא הכתבה ההיא (שאפילו יוצרי ארץ נהדרת, שלרוב מקדמים בשמחה חיקויים של הטאלנטים הבכירים בערוץ, לא יכלו להתעלם ממנה) סיכמה טוב מכל את רמת הדיווח שהחלה להתקבע בחדשות עם התמשכות הלחימה.
יאמר מיד: לא קל לטפל בכל כך הרבה חדשות שחלקן קורעות את הלב וקשה עוד יותר לעמוד בציפייה של קהל הצופים לקבל חדשות "חשובות" בימים של שגרת לחימה שבהם לא קורה הרבה. אבל ככל שמדובר במלאכה סיזיפית, צריך לזכור שלא זה הסיפור. לא זה הסיפור לא רק מפני שהקושי של איש חדשות, גדול ככל שיהיה, הוא משני לעומת הקושי של מפוני הצפון והדרום, קל וחומר לזה של משפחות החיילים, בעיקר כאלה שהיו לחללים. הוא לא הסיפור, מכיוון שכאשר אתה מעמיד את איש החדשות במרכז, אתה מאבד קרדיט.
סיפורי מלחמה במסגרת הרצאות בתשלום
יולן כהן למשל עשתה אמש (שני) עבודה נהדרת בכתבה ארוכה ומטרידה מאוד על קרבות היום הראשון דרך מצלמות חמאס. זה היה נורא, זה היה מתסכל, זה היה חשוב - ובעיקר: אי אפשר היה להוריד מהמסך את העיניים, תוך שהצופה צובט את עצמו נוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה נפרץ הגבול - ועוד יותר מכך, שחבורת הרוצחים המטומטמת הזאת, מתבלבלת בדרך, מסתבכת בדו"צים, אחד מכל שני כלי נשק שברשותה מתקלקל, המפקד שלה נראה כמו פרודיה על הבריון השכונתי - ולמרות זאת היא מצליחה להוביל מסע רצח קטלני כל כך.
רק שרגע אחרי שגמרתי להתפעל, הופיעה כהן אצל ארז ואברי והתראיינה ארוכות על הקושי של להיות עיתונאי בימי מלחמה. בניגוד, נניח, לקושי שאין כלל בעבודתה של גננת שצריכה להוביל בתוך דקה שלושים ילדים למרחב מוגן או לקושי שאין למהנדסת תוכנה שביתה היא מט"קית בשריון ושלא ראתה אותה אלא פעמיים במשך כמעט מאה ימים.
אתם יודעים מה? אם כל זה היה נעצר כאן, דיינו. הבעיה היא שחלק מהחשיפה העצמית הזאת (אני לא מתכוון לכהן) מייצרת לא רק תהילה, אלא גם גמול כספי: חלק גדול מהעיתונאים שהיו לטאלנטים במחלקת האקטואליה של חדשות 12, מופיעים ברחבי הארץ עם סיפורי מלחמה במסגרת הרצאות בתשלום.
יאמר מיד גם פה: לא צריך להיות טהרנים שחושבים שיש פסול בעיתונאים שמשמשים גם כמנחים באירועים מסחריים, ערבי ראיונות, שבתות תרבות ועוד. הבעיה מתחילה כשהכתבה של היום היא המבוא להרצאה של מחר ושהריאיון בתכנית הלילה הוא כבר קידום מכירות פר-אקסלנס, רק חסר מספר טלפון שייקשר בין לקוחות פוטנציאליים לסוכן שכבר יסגור אתם הרצאה בתשלום.
אז לא קל לסקר את האירועים בדרום ואולי יהיה קשה אף יותר לסקר את אלה שעוד נכונו לנו בצפון, אבל עם כל הכבוד, לא זה הסיפור. כי לא קל גם להצחיק בימים שכאלה, לא קל לגדל ילדים נוכח המראות הקשים מהחדשות, לא קל לעשות עסקים - בכלל, לא קל להיות ישראלי בימים האלה ולנהל חיי שגרה במקביל למציאות הזויה, אבל רק העיתונאים של חדשות 12 רצים לספר על זה לחבר'ה - ואם החמצתם, אל תדאגו: תהיה הרחבה אצל אברי וארז ושידור חוזר בבוקר אצל רסקין.