לקום אתמול בבוקר: איך אנחנו רואים את אותה מהדורת חדשות בכל ערב?

צופי מהדורות החדשות בישראל חשים בימים האחרונים כאילו הם חוזים ב"רי-מייק" לסרט החביב "לקום אתמול בבוקר", כבר בן למעלה מ-20 שנה, בכיכובם של ביל מארי ואנדי מקדואל. בסרט ההוא, למי שהצליח להחמיץ את מאות השידורים החוזרים בערוצי הסרטים השונים, נקלע שדר טלוויזיה אגוצנטרי ללופ שבו הוא מתעורר בכל בוקר ליום האתמול.

הנה כי כן, גם צרכני החדשות בישראל חווים דה ז'ה וו בכל פעם שבה הם מבקשים להתעדכן: עזה או רפיח, ימים גורליים, בן גביר וסמוטריץ' מאיימים מימין, גנץ ואיזנקוט מגיבים, סינוואר משהה את תשובתו, נתניהו מבטיח כניסה לרפיח, האמריקאים מגבים את ישראל אבל מזהירים מהלשכות אפשריות, הלחימה בעזה הופסקה הלכה למעשה - אבל אף אחד לא סיפר לנו, צה"ל תקף "מטרות טרור" בלבנון בתגובה לירי טילים משטחה.

אם קראתם את הפסקה האחרונה, נדמה שקיבלתם את כל המידע החדשותי הרלוונטי למצב אליו נקלעה ישראל, או אולי מוטב לומר - קלעה את עצמה. עכשיו אפשר לעבור אל יונה לייבזון או אל גיל תמרי שיראו לכם איך המוחים נגד ישראל לא מוכנים אפילו לשוחח אתם - ואם תישארו ערים מספיק זמן, תוכלו לשמוע עוד מפי אמא לחטוף בעזה, שמספרת על ההמתנה מורטת העצבים נוכח הידיעה שיש או אין עסקה.

אם המשפט האחרון נשמע לכם קצת "אורית סטרוקי", הרי שלא כך הוא: הדבר היחיד שמתחדש בלופ הזה הוא התהום המעמיקה של הייאוש שאופף את משפחות החטופים.

בין אם הן חוסמות את דרך בגין (כפי שעושות חלקן בשם רובן) או דוחקות בנתניהו להיכנס כבר לרפיח (כפי שעושות מקצתן), הרי שאלה גם אלה נאחזים באשליה שיש לאל ידן לעשות משהו, כי אחרת אי אפשר לשאת את המחשבה על האהוב או האהובה נמקים בשבי. הלב יוצא אליהם, אבל ספק אם יש במידע הזה משום נחמה.

נוכח המציאות הזאת שואלת משפחת ישראלי את עצמה לא רק מה היא יודעת, אלא גם מה היא לא יודעת. הביטו למשל בסטודנטים המוחים (מילה עדינה להתפרעויות) בקמפוסים בארצות הברית. מה הוציא אותם לרחובות?

מי שמספר על כסף קטארי שנשפך לצרכי תעמולה וארגון תאים איסלאמיסטים באוניברסיטאות אולי לא משקר, אבל מוכר לנו חצאי אמיתות. מעין היפוכה של הקונספציה לפיה כסף קטארי קונה שקט בעזה.

אז עם כל הכבוד לכסף הקטארי, מה שהוציא סטודנטים לרחובות בלהט שכזה, שלא מתכתב עם האנטישמיות הקלאסית (כמו במקומות רבים באירופה למשל) אלא דווקא עם אג'נדה אולטרא-פרוגרסיבית, הם המראות מעזה. הם ראו תינוקות גוועים ברעב בזרועות אימותיהם וגוויות מחולצות תחת הריסות בתים. התמונות שראו בכל העולם מלבד במדינה אחת, ישראל.

לבל נתבלבל, אבהיר את עמדתי הברורה עכשיו: מוטבים מאה ילדים מתים בעזה ולא אחד ביישובי העוטף - ודי לי בכך שהילדים העזתים אינם המטרה, כלומר, שאינם על הכוונת של רובי צה"ל כשם שהיו ילדי העוטף מול רובי חמאס, אלא קורבנות משנה בסכסוך שכפו עליהם הוריהם, רובם תומכי המרצחים.

ועדיין, גם אחרי שהובהרה העמדה הפרו-ישראלית המוחלטת שלי, איך אפשר להבין מה גורם לצעיר בקליפורניה לעטות כאפיה על כתפיו ולאחוז דגל שלא הכיר עד לפני 5 דקות, מבלי להבין את המציאות שנשקפת אליו מערוצי התקשורת אליהם הוא חשוף?

התמונות שמעצבות את דעת הקהל במערב נחסכו מהצופה הישראלי במעין צנזורה עצמית לא ברורה של ערוצי החדשות בישראל, כאילו כולנו עדר של ילדים קשי הבנה. האם אי אפשר להישאר משוכנע בצדקת הדרך גם משאתה מבין את מחירה בדעת הקהל העולמית?

לא הייתי מתעכב על הצנזורה העצמית הזאת (שחלחלה גם לעוד תחומים, כמו למשל הימנעות משידור או שידור חלקי וערוך של קטעי וידאו שפרסם חמאס ומתעדים את החטופים), אלמלא הולידה זו גם קיבעון חדשותי-מחשבתי שפלש לתחומים אחרים.

קחו את המשפט התמים לכאורה: "מטוסי חיל האוויר תקפו יעדי טרור בדרום לבנון". כל אזרח ישראלי ששירת פעם בלבנון או שהשקיף עליה מאחד מיישובי הצפון יודע שמדובר בשטח מצומצם למדי. כמה יעדים איכותיים לתקיפה יש שם באמת? האם הותקפו מטרות מבצעיות או שמא מדובר בהמשך ישיר לדיווחים הכוזבים, באותן המילים ממש, שנהגו לשגר אלינו בכל אותן פעמים שבהן עברו לטרמינולוגיה מטאורולוגית כדי לתאר לנו את "טפטופים" או "זליגות" מעזה לעבר יישובי העוטף?

אם כבר להישאר במונחים מתחום קרוב, הרי שאפשר לומר לאזרחי ישראל שחזינו בפלא גלוי: הדיונות המפורסמות של עזה, אלה שבהן היה חיל האוויר מכלה את זעמו אחרי כל "טפטוף", עברו 200 קילומטר צפונה והן מפוזרות עתה מסביב למרג' עיון! לידיעתם של תושבי הצפון, שיכולים להיות בטוחים שכלב השמירה שנמנם ב-7 באוקטובר, לא ישמיע קול נביחה גם כשמחבלי חיזבאללה יתקדמו אל עבר הגבול.

מה כן קיבלנו בשפע, במקום חדשות שמאתגרות את הגרסה הרשמית? עוד ממנה - תדרוכים של דובר צה"ל שהיו רצופי סיסמאות כמו למשל שצה"ל לא שוכח לרגע את החטופים. עם כל הכבוד - אלה לא חדשות אלא תעמולה.

שוב, לא הנימה הספק אפולוגטית ספק פטריוטית היא שמפריעה אלא העובדה שכאשר אנו מניחים שדובר צה"ל הוא מוסד חף מאינטרסים שמספר לנו את כל האמת, אנו מפסיקים לאתגר אותו - ואי הטלת הספק הזו מתפשטת הלאה לאולפנים.

כמה פעמים שמעתם את הפרשנים מרימים לפעולת צה"ל בבית החולים שיפא? הדיווחים והפרשנויות העלו על נס לא רק את היוזמה המפתיעה שבה נקט הצבא (כל הכבוד, באמת, אבל זה רק מעיד עד כמה איבדנו את היוזמה ואת אלמנט ההפתעה, פעם לחם חוקו של צה"ל!) אלא גם הישגים מבצעיים.

כך למשל שמענו שוב ושוב על השבויים הרבים ה"מזמרים" בחדרי החקירות ומוסרים לישראל מידע מודיעיני יקר ערך. אני לא רוצה לזלזל, באמת שלא, אבל האם מקץ שבועות ארוכים מאז אותה פעולה אפשר לפקפק בתיאור הזה, שהוגש לנו כעובדה חדשותית מוצקה?

שהרי מאז לא רק שיחיא סינוואר עודנו חופשי ומתחזק מדי יום בעיני עמו ובעיני העולם, אלא גם שאפילו חטוף אחד לא חולץ כתוצאה מאותו מידע מודיעיני יקר ערך. אז מה בדיוק בו "יקר ערך" כל כך? לכתבים הצבאיים אולי יש תשובות, לצרכן החדשות הישראלי אין אפילו מי שישאל שאלות.

הבון טון (הנכון לכשעצמו) בדברי הפרשנים כעת הוא לומר שאם נדרשת ועדת חקירה אודות מהלך העניינים בדרך אל ה-7 באוקטובר, הרי שנדרשת לא פחות גם ועדת חקירה לתפקוד הדרג המדיני והצבאי מאז ה-7 באוקטובר.

והתקשורת, מה אתה? נכון שהיא עסק פרטי ולא נבחרת ציבור, כך שהיא אולי פטורה מחקירה רשמית, אבל האם היא מילאה את תפקידה - לא רק לפני 7 באוקטובר (ברור שלא, הן היא הדהדה את המסרים לפיהם חמאס מורתע וצה"ל ערוך לכל תרחיש!), אלא גם אחריו?

האם העזה לאתגר את המיינסטרים הישראלי מאז או שיישרה את שורותיה ל... בעצם לאן? ובכן, לא לימין ולא לשמאל אלא לפרווה.

אלא שבמקרה של התקשורת לא רק שלא תהיה ביקורת עצמית, אלא ממש כמו במקומות אחרים שבהם מחולקים צל"שים במקום לערוך חשבון נפש: חכו לטקס פרסי העיתונות הבא - וראו איזו תעופה עצמית ממלאת את השורות במקום הטלת ספק, פעם אבן הפינה של כל מערכת חדשות.

ואגב "לקום אתמול בבוקר": עם התפתחות העלילה מבין אותו שדרן טלוויזיה שהדרך היחידה שלו להיחלץ מלולאת הזמן היא לשנות את אופיו מן הייסוד. האם גם את הלקח ההוליוודי הפשוט הזה תחמיץ התקשורת הישראלית?