באולפני הטלוויזיה בישראל שררה הסכמה מקיר אל קיר - מיונה לייבזון שבחדר התקשורת בפילדלפיה ועד ליונית לוי וערד ניר באולפן בנווה אילן: קמלה האריס ניצחה את העימות הזה בנוק-אאוט.
כדי לחזק את הרושם הזה, אפשר להידרש לא רק לפרשנות הישראלית אלא גם לזו שרווחת בארצות הברית, בדקות והשעות הראשונות שלאחר העימות: דונלד טראמפ נחל מפלה. האמנם?
אם לשפוט לפי אמות מידה מקובלות, אזי ההתרשמות של התקשורת האמריקאית והישראלית, נכונה. האריס הציגה חזון - שאפשר אולי להתווכח עליו, אבל הוא לפחות מתווה אופק מדיני. טראמפ אמר מעט מאוד על מה שיעשה, אלא דיבר בעיקר על מה שלא יקרה במשמרת שלו, אם תוענק לו.
האריס שלטה בנתונים עד כדי כך שהמנחים כמעט שלא נאלצו לעמת אותה עם העובדות, בעוד טראמפ ניסה להיאחז ברסיסי פייק ניוז ונקטע בשאלות הבהרה. אפשר בהחלט לומר שזו הייתה הופעה טובה למועמדת הדמוקרטית, במיוחד אם מביאים בחשבון את העובדה שחלק מהבוחרים, במה שמכונה "המדינות המתנדנדות", ציין שהיה רוצה לדעת עוד על האריס. ובכן, עכשיו הוא קיבל דוגמה לא רעה (מבחינתה) על מה ומי שהיא.
כלומר, התחושה של "התקשורת" (בהכללה) אינה מוטעית - האריס בהחלט יכולה לסמן "וי" קטן בתיבה שליד העימות הזה, אבל האם היא יכולה לסמן באותו הסימן גם את התיבה הגדולה של הקלפי? ובכן, כאן עשוי להתגלות הפער בין מה שנתפס כעמדת התקשורת לבין רצון העם.
ניצחה בקרב, תפסיד במערכה?
טראמפ הוא מסוג האנשים שבטוח שהעולם חג סביבו ונחלק לשני סוגים של אנשים - כאלה שנכבשו בקסמיו וכאלה שעוד לא גילו את היפעה. אפשר רק לקנא במידת האהבה על גבול ההערצה שחש האיש לעצמו.
ככזה הוא מיהר לחלק לעצמו ציונים: "הייתי טוב" הוא אמר לעצמו שנייה אחרי שגמר להתעמת. קבע, אבל מודע לרושם השלילי שיצר בתקשורת, ביקש לשלוט בנרטיב: "זה היה עימות של שלושה כנגד אחד", כך אמר, כשהוא מכוון לעבר שני המנחים שביקשו ממנו פעם אחר פעם לדייק.
השומע הנבון עשוי לפסוק שמדובר בתירוצים של מי שהפסיד, כמו מאמן של קבוצת כדורגל שהושפלה ורץ להתלונן על השיפוט. אלא שבמקרה של טראמפ זה עשוי להתגלות כמוצא אמיתי, לאמור: הנה, אתם בוחרי, שלא מיוצגים מספיק בתקשורת הליברלית, הפרוגרסיבית, הנוטה שמאלה, הנה ראו את מה שעשו לי ותבינו איך הם רואים - לא רק אותי אלא גם את כולכם, את כולנו...
אם זה מזכיר לכם טיעונים של מדינאי אחר, שתופס את המציאות (או לפחות מנסה לצייר אותה) כ"אני נגד כל העולם - חמאס, אמריקאים, צה"ל והתקשורת - זה לא במקרה.
במילים אחרות: על פי פרמטרים אובייקטיביים אפשר שהאריס ניצחה בקרב, אבל על פי פרמטרים משתמעים, היא עוד עלולה להפסיד במערכה.
צריך היזהר מלנסות לצייר צד אחד כרציונלי ואת האחר כאמוציונלי, במיוחד כשאנו יודעים כבר מקרוב כמה אמוציות יכולות להיכנס בנפשו של ציבור שמרגיש שהמנהיג של הציבור האחר, הוא דמון שפועל כדי להחריב את מוסדות השלטון במדינתו. ועדיין, אפשר לציין שלרגשי הנחיתות יש חלק חשוב בעיצוב דעת הקהל במחנה הטראמפיסטי.
זכרו את מנסור עבאס
עם כל השוני בין המציאות הפוליטית בארה"ב לזו של ישראל, מפתה למתוח את קווי הדמיון מעל לאוקיאנוס האטלנטי: גם כאן יש מחנה שמרגיש כאנדרדוג גם כשהוא בשלטון, מצליחן עשיר שזוכה לאהדה דווקא בקרב השכבות החלשות, גם כאן יש מאבק אזרחי בין ליברליות פרוגרסיבית למסורתיות שמבקשת להשיב את ערכי הליבה הישנים, הימניים-דתיים-שמרנים.
זאת ועוד - גם כאן יש תקשורת (בהכללה כמובן) שגם כשהיא מנסה להציג תמונה מאוזנת, לא יכולה להתכחש לכך שרוב כתביה, פרשניה ומנהליה, שייכים ברובם לזרם הראשון. לו האולפנים בישראל (זולת זה של ערוץ 14) היו משקפים את הלך הרוח האמיתי בקרב הציבור, היה בנימין נתניהו אמור להיות מנהיג של מפלגת אופוזיציה קטנה.
הנה דוגמה קטנה מהדרך שבה ניתחה התקשורת הישראלית חלק חשוב מהדיון הזה. האריס, כך קבעו כולם כמעט פה אחד, הציגה תכניות ברורות לעתיד, בעוד טראמפ ניסה לנהל עימות שלילי. אובייקטיבית זה נכון - האריס אכן הציגה תכניות מפורטות ומנומקות - לא רק לארבע השנים הבאות אלא אף לתקופה ממושכת הרבה יותר. מעשית, ראינו כבר איך מנצחים בחירות עם סיסמה כמו "פרס יחלק את ירושלים".
רוצה לומר, לא תמיד חייבים לומר מה אתה הולך לעשות, לפעמים מספיק להפחיד את הבוחרים במה עלול לקרות אם ייבחר היריב.
גם כאן מפתה למתוח את הקו מפילדלפיה עד לחופי תל אביב: השותפות של ממשלת בנט-לפיד עם מנסור עבאס, הייתה בעיני רבים אקט מבורך של שיתוף פעולה אזרחי ללא הבדל דת. בה בעת, היה שיתוף הפעולה הזה לנשק העוצמתי ביותר בארסנל של נתניהו. עד כמה? עד כדי כך שהוא הפך לבטון שמבצר את שלטונו.
נהוג לומר שצריך רק 5 חברי כנסת מהקואליציה שיהיו נאמנים למצפונם ולא למנהיגם, כדי להפיל את ממשלת נתניהו. ובכן, מתמטית זה אולי נכון, מעשית צריך 10 כאלה, כיוון ששום איש ימין לא ייתן לממשלת ימין לקרוס בהצבעה על פיזור הכנסת (קל וחומר בהצבעת אי-אמון) כשקולות חברי הכנסת הערביים הם שיכריעו את הכף.
אפשר להזכיר מכאן ועד אום אל פחם שנתניהו עצמו הציע למנסור עבאס שותפות דומה, אפשר שלא לשכוח איך היו אלה אצבעותיהם של חברי הכנסת הערבים שתמכו בהצעת נתניהו לפיזור הכנסת ופירוק ממשלת החירום של ימי הקורונה, אבל זה יהיה שוב ניסיון להכריע קרב אמוציונלי בטיעונים רציונליים, שככל שהם נערמים אלה על אלה, רק מגבירים את הלכידות בצד האחר.
מי יכריע את הבחירות?
אז האם הרציונל מת? לא ממש - ולא רק מפני שלפעמים הדרך לגיהינום רצופה טיעונים מנומקים ורהוטים (ע"ע אוסלו). בסופו של דבר יש משקל גם לטיעונים הגיוניים, כל עוד הם לא נתפסים כמתנשאים. שקמה ברסלר למשל - אישה, הייטקיסטית, אשכנזייה ליברלית - ואתם יכולים להמשיך את הסופרלטיבים עוד ועוד מערבה, יכולה להפגין נגד הממשלה במשך שנים, מבלי להשפיע מהותית על יחסי הכוחות אלא רק לשכנע את המשוכנעים.
אלה יקראו לה "מעוררת השראה" ואלה יראו בה את הגרועה שבאויבי העם היהודי... לעומת זאת אב שכול, גבר, דתי, מזרחי כמו אלחנן דנינו, הוא עבור נתניהו בבחינת איום שהוא לא יכול לנטרל, אלא רק להתפלל שפגיעתו תהיה קטנה ככל האפשר.
כלומר, מי שיכול לצמצם את הדיון ולהשיב אותו לניסיון מבורך של ויכוח על העובדות, הם דווקא אנשים משני קצוות המתרס שמעזים לקרוא תיגר על הנרטיב השולט.
הזכרנו את הרב דנינו מימין, אבל מה באשר לאיש שמאל שיצביע על העיוותים הנוראיים במערכת המשפט או שיזכיר שכשלונו הישיר של צה"ל במניעת אסון ה-7 באוקטובר גדול מאחריותו (הברורה אך המיניסטריאלית) של נתניהו?
זה מזכיר את העימות (זוכרים שהיו פעם כאלה גם בישראל?) היחידי שבו נתניהו קרס - לא מול שמעון פרס או אהוד ברק, אלא דווקא מול איציק מרדכי. רוצה לומר, מקור המסר חשוב מתוכנו.
בארה"ב כבישראל, דווקא - באופן פרדוקסלי - כאשר העימות הופך לאמוציונלי כל כך, מי שמכריע אותו אינם האנשים שמונעים על ידי אמוציות, אלא האחוזים הבודדים שנמצאים באמצע, מתנדנדים.
ממש כשם שאת הבחירות בישראל לא יכריע הקפלינסט או הביביסט, כך גם הבחירות בארה"ב לא יוכרעו על ידי תושבי מנהטן או הבייבל-בלט, אלא על ידי מי שבאמת ובתמים ביקש לדעת עוד על קמלה האריס, לפני שיצביע עבורה או עבור טראמפ.
האזרח הקטן שאינו שונא מהגרים, אבל מודאג מתופעה של הגירה בלתי מרוסנת ומולו הצעירה שנאלצה לעבור הפלה לא חוקית כנערה, בגלל חקיקה דתית שפגעה בזכותה על גופה.
ההבדל בין שניהם ניכר לא רק בעובדה שהם עשויים להצביע בניגוד לעמדת "המחנה" אלא בכך שהתקשורת, בהכללה גורפת אך נכונה, מאמצת את השנייה בקלות רבה יותר מאשר את הראשון.
זו הסיבה שלמרות הסכמה מקיר אל קיר שהאריס ניצחה בעימות, אין זה אומר שהיא יכולה ללכת עם הניצחון התקשורתי הזה אל הקלפי, ממש כשם שנתניהו הודח מהשלטון פעמים כה רבות באולפנים - רק כדי להחזיק בו יותר מכל ראש ממשלה אחר בתולדות ישראל.