כל המדינה במילואים כבר למעלה משנה. הייטקיסטים, מורים, אמנים, עורכי דין. כמובן שגם עיתונאים יצטרפו לחגיגה. זה לא עניין חדש במיוחד: רוני דניאל היה מג"ד מילואים במלחמת לבנון הראשונה בשעה שכבר היה חלק מעולם התקשורת, נחום ברנע היה כתב עיתון דבר בארצות הברית כשקפץ להילחם במלחמת יום הכיפורים. אבל המלחמה הזאת, כפי ששמנו לב, לא דומה לשום דבר אחר: גם אם עיתונאי ישראל כבר הוכיחו שהם יודעים לתרגל לוחמה בשטח בנוי, הכמויות די מרשימות.
מניין העיתונאים במילואים כולל בין השאר את בר פלג (הארץ), עמרי מניב (חדשות 12), אלון אמיצי ואהוד עזריאל (כאן), זאב שניידר (רלוונט), בנימין טוביאס (ידיעות אחרונות), יובל שדה (כלכליסט), עמיאל ירחי, שלמה פיוטרקובסקי וגדעון דוקוב (מקור ראשון). לפני כשבועיים כתב כאן 11 בירושלים, חיים גולדיטש, נפצע במהלך פעילות מבצעית. בשבוע שעבר, כתב חדשות 12 בדרום ניצן שפירא נפצע גם הוא במהלך שירות מילואים בלבנון. ובדיוק על זה שפירא דיבר עם וואלה! ברנז'ה מספר ימים לפני שנפצע.
יש הפרדה בין ניצן העיתונאי לניצן הלוחם?
"כן, חד משמעית יש הפרדה. כשאני לוחם ואני בצבא אני לוחם מאה אחוז, וכשאני עיתונאי אני עיתונאי במאה אחוז".
אתה לא מרגיש שהתקופה שלך בלבנון עומדת להשפיע על הסיקור שלך בשום דרך?
"זה ייתן לי הרבה. כבר הייתי לוחם באגוז, עשיתי, ראיתי, אבל עברו כמה שנים מאז. עכשיו כשחזרתי מהאזרחות למקום של החייל, אני אדע לתווך לציבור בצורה יותר טובה. כשתצא הודעה כזאת או אחרת של דובר צה"ל, אדע לתווך אותה בצורה אפילו יותר טובה לציבור".
למה?
"כי אני הייתי גם בשטח. כשידברו איתי על תחושות של לוחמים בלבנון אני אדע לענות, כי אני אחד מהלוחמים האלה. הייתי שם".
"בעבר היו יותר כתבים שהגיעו מגלי צה"ל אל המערכות"
"בעבר היו יותר כתבים שהגיעו מגלי צה"ל אל המערכות", אומר רועי שרון, הכתב הצבאי של כאן ומילואימניק בחטיבה 55. "כשאני נכנסתי לתקשורת רוב הכתבים הגיעו מגלי צה"ל. לאט-לאט זה הלך והשתנה, והתוצאה היא שאתה רואה המון עיתונאים ששירתו בצבא ביחידות לוחמות שגם נשארים במילואים".
"זה משקף תהליך שעבר עולם העיתונות", מנתח אורי איזק, כתב צבאי בחדשות 12 ומילואימניק ביחידת שלדג. "פעם הייתה פחות עיתונות כי היו פחות עיתונים, רשתות ואינטרנט, ולכן גם היו פחות עיתונאים. היה מאגר שהזין את הדבר הזה, והמאגר הזה לא היה מלוחמי יחידות החי"ר של צה"ל. העולם השתנה, הזמנים השתנו, והאנשים שבאים להיות עיתונאים הם קצת אחרים".
"אנחנו קודם כול אזרחים", שרון מבהיר. "נהוג ללגלג על יושבי האולפנים והפלורסנטיים שמנותקים מהרוח שנושבת במערך המילואים. כשעיתונאי עושה מילואים הוא מחובר לשטח, הוא שומע. זו לא רק הפעילות הצבאית שאתה עושה במילואים - אתה גם נחשף למעגלים חברתיים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מהפריפריה, מכל המגזרים והאוכלוסיות. זה הופך אותך בעיני לעיתונאי יותר טוב, כי האופקים שלך מתרחבים".
"אני חושב שהגעתי לתפקיד עם רקע טוב", אומר איזק. "עכשיו כשאנחנו מסקרים את המלחמה אנחנו עוסקים הרבה בדרג הטקטי, ואני חוויתי אותו. זה יתרון שאני מביא לתפקיד הזה. אבל מצד שני, ובניגוד אלי, הרבה כתבים שמגיעים מגלי צה"ל, למשל, מכירים את הצבא אולי טיפה יותר לרוחב ממני. אני עושה את זה מעולם מתוכן ספציפי - והעולם הזה הוא, בעיני, לב הצבא".
איך חווית את שבעה באוקטובר כעיתונאי שהוא גם לוחם במילואים?
"לא קפצתי כמילואימניק בשבעה באוקטובר. בצוות שלי אמרו שאנחנו כבר בסוף הקריירה. מי יקרא לנו? אנחנו כבר חטיארים בני 36. במונחים של יחידות מיוחדות אנחנו לא חבר'ה צעירים. ובאמת לא היינו הכוח הראשון שקפץ. בשבעה באוקטובר קפצתי כעיתונאי, הייתי כל אותו היום באיזור זיקים וביד מרדכי ושידרתי משם".
ובשום שלב לא רצית לעלות על מדים, לקחת נשק ולהצטרף ללוחמים?
"מוקדם בבוקר, כשעוד לא הבנו את גודל האירוע, זה היה מבחינתי עוד יום שבו אני רוצה להיות עיתונאי ולעשות את המיטב שלי. כשהתחילו להתברר המימדים הבנתי כבר שיש רחש-בחש ביחידה ואמרתי לעצמי 'פאק, אני רוצה להיות פה כלוחם, לא כעיתונאי'. בסוף גם עיתונאים הם אזרחים. לקראת אחר הצהריים קיבלתי הקפצה ליחידה והגעתי בלילה. שם כבר הפכתי מעיתונאי לחייל".
מה הזיגזג הזה, בין המילואים לעבודה בתקשורת, עשה לך ברמה האישית?
"כלוחם שלדג, הצוות ואני מקבלים בשלדג משימות 'פסולות צנזורה'. קורה משהו, אבל הוא לא ייצא החוצה - לא האמצעים, לא היכולות ולא השיטות. לפעמים הפער אדיר בין הדברים שאני יודע כי הייתי בשטח וראיתי אותם, ביחס לדברים שאני יכול לדווח עליהם. אני כל הזמן מקבל עדכונים על מה שאנחנו עומדים לעשות, בקיא בתמונת המודיעין, ביכולות האויב, לאן הולך כל הדבר הזה שנקרא תמרון קרקעי. אבל אני חוזר משם לאזרחות, ולא יכול להגיד הכל. אני יושב שם באולפן כשאני חשוף למידע, חלקו רגיש - זה פער מאוד מורכב, גם אם טוב שהציבור לא יודע את הכל. אתה צריך לשבת עם ארשת ביטחון של עיתונאי, ואתה לא נדרש להימנע מהאמת, אבל אתה יודע שיש עוד רובד של האמת שאותו אתה לא יכול לחשוף".
השילוב הזה לא מונע ממך להיות ביקורתי מספיק כלפי המערכת שאתה מסקר?
"אני לא אנצל את כובעי האזרחי כדי להיכנס בצבא. את זה אעשה כשאפשוט את המדים. יש דברים יותר חשובים מאשר לבקר את הצבא בעיני, לפחות כשאתה חייל. כשאני חייל אני בא לעשות את מה שצריך, להילחם, ולחזור בשלום הביתה לאשתי ולילד".
"חי את המלחמה גם כשאני בעבודה"
מאז שבעה באוקטובר עיתונאים רבים מגלים טשטוש מסוים בין המסקר למסוקר. רגע אחד הם מספרים לקוראיהם ולצופיהם על חיילי צה"ל שנלחמים בעזה ובלבנון; רגע לאחר מכן, הם עולים על מדים ונלחמים לצדם. אחד מהם הוא רועי ינובסקי, כתב תחקירים ומגזין בערוץ 13 ורב-סרן במילואים בגדוד 6261. גם לפני עשר שנים, כשהיה עיתונאי צעיר במבצע צוק איתן, עלה על מדים. "אבל צוק איתן לא הייתה מלחמה של מילואים", הוא אומר. "היינו בפאתי בית חאנון שבועיים-שלושה. מעולם בתולדות מדינת ישראל לא הייתה תקופה שבה כל כך הרבה אנשים שירתו במילואים כל כך הרבה זמן. אני על 180 ימי מילואים בשנה, ומכיר כאלה שעל 250".
אחד מהם הוא בניה קוודרט שלנו, לשעבר סגן ראש מחלקת חדשות בוואלה וכיום מנהל פרויקט קוויק באתר. במקביל לעבודתו בוואלה, קוודרט כבר שנה משרת במילואים בגדוד שריון בגזרות השונות. נכון לעת הריאיון, קוודרט שירת 250 ימי מילואים מתחילת המלחמה.
איך מרגיש סיקור מלחמה שאתה לוקח בה חלק?
"זה מאוד מוזר", מודה קוודרט. "מתחילת המלחמה אני שני שליש מהזמן שם. בתכל'ס אני הרבה יותר במלחמה מאשר שאני בעבודה, אז לבוא לעבוד ולסקר את זה, כאילו, מרגיש שאני לא נמצא במקום הנכון כשאני חוזר לאזרחות. אני לא פה ולא שם. מוזר לסקר הרוגים ואת כל הקרבות כשאתה שם בדרך כלל, ועכשיו אתה בתור העיתונאי. אבל מאז שאני כבר לא בחדשות, ההתעסקות בחדשות היא לא אחוז כזה גבוה מהעבודה, הרבה מהעבודה שם זה בסלבס ואופנה, דברים כאלה".
וזה מרגיש לך כמו אסקפיזם רלוונטי ונוח או שיש בזה קונפליקט, כשאתה זוכר מה העיסוק הרגיל שלך בשנה האחרונה?
"יש קונפליקט, חד משמעית. אם בכלל להתעסק בדברים כאלה. הכל נראה מיותר. אני בעצם חי את המלחמה גם כשאני בעבודה", מפרט קוודרט. "אני כל הזמן מעלה על זה כתבות. אם הבן אדם מהנדס, אז הוא בא, כותב קודים וחוזר הביתה. אבל אני חושב שלפחות במצב הנוכחי, העומס כל כך גדול, והמעורבות כל כך גדולה, שאני לא יודע כמה ההבדל הזה ביני ובין אותו מהנדס משנה בכלל. כי בן אדם שחוזר לבית אחרי 250 יום מילואים לא באמת מתנתק. הוא יודע שזה יגיע שוב ובקרוב".
השאלה תמיד תהיה איך מספרים סיפור. כשמשורר, סופר או קומיקאי נדרשים לשאלה הזאת, התשובה בקלות יכולה לערב גם אותם - להם יש את הפריבילגיה של הגוף הראשון. לעיתונאי אסור לחשוב ככה: כל עיתונאי יודע לומר קודם כל שהוא לא הסיפור. אבל כשרגע אחד אתה נלחם במערכה ורגע אחר אתה מסקר אותה, איך אפשר להישאר מחוצה לו?
לפני כשבועיים שודר בערוץ 13 סרטו של ינובסקי, "100 ימים באוקטובר", שעה שלמה שמורכבת כמעט כולה מחומרים שצילם באמצעות מצלמת גו-פרו על קסדתו במהלך סבב המילואים הראשון שלו בעזה. את הקריינות ינובסקי עדיין מגיש בטון הענייני והאובייקטיבי שלו, אבל התוכן אישי ורגשי, כזה שלא מתמקד רק בעובדות היבשות אלא גם במה שעובר על מי שמדווח אותן.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו בגוף ראשון", אומר ינובסקי על סרטו. "זאת גם הפעם הראשונה שיצרתי סרט באורך מלא בלי קשר. הסרט הזה הוא יצירה שלי כמילואימניק יותר מאשר שהוא יצירה שלי כעיתונאי. כל קצין אחר שהיה לוקח גו-פרו ומצלם היה יכול להוציא יצירה דומה".
אני לא בטוח שאני מאמין לך.
"למה?".
כי אתה עיתונאי, ובין האוזניים שלך יש עיניים של עיתונאי.
"נכון", מסכים ינובסקי. "היכולת שלי לראות דברים היא שונה. אני רואה אותם בצורה עיתונאית, אבל הסיפור הזה הוא לא סיפור עיתונאי על צוות בעזה, אלא הסיפור האישי שלי כמפקד צוות".
אבל מה העיניים העיתונאיות שלך ראו בעזה בעודך על מדים?
"כשאני נכנס לבית של פלסטיני בעזה כקצין אני מסתכל על התמונות שתלויות לו על המקרר, על הספרים שהילדים שלו קוראים, על תיבת הדואר שלו. כעיתונאי אני מנסה לחשוב מה זה אומר על המקום הזה. מה זה אומר על הפלסטינים שגרים פה? כשראיתי את מפת פלסטין ואת ספרי הלימוד על הנכבה (שמוצגים בהרחבה גם בסרט - ז"א) אמרתי - וואלה, 20 שנה ישראל לא הייתה פה ויש נתק מטורף. בעזה, גם הילדים הקטנים וגם חבר'ה בני 20 לא ראו יהודי-ישראלי בחיים שלהם. כל המידע שהם מקבלים מגיע מהחינוך הפלסטיני ומחמאס. איך לא הבנו את הניתוק הזה? זה גרם לי להבין מה עומד מאחורי האידיאולוגיה החמאסית בשבעה באוקטובר, דווקא כעיתונאי. לא כלוחם".
"קודם כל אזרח ישראלי ופטריוט ואחרי זה אני גם עיתונאי"
יש מצב שהיומרה לאובייקטיביות נטולת-פניות תמיד הייתה יעד רחוק מדי. במלחמה הזאת היא נראית למעשה בלתי אפשרית. מבחינת רבים מאיתנו אותם חיילים שיוצאים לקרב הם חלק מאיתנו - חברים, ילדים, בני זוג, קולגות. המרחק שעיתונאים יכולים לשאוף שיהיה בינם ובין המסוקרים שלהם פשוט לא קיים במקרה הזה. ואולי זה באותה המידה לטובה.
"אני קודם כל אזרח ישראלי ופטריוט ואחרי זה אני גם עיתונאי", אומר אורי איזק. "אני עומד מאחורי ההכרזה הזאת. אני לא בדיסטנס מהסיטואציה, אני חלק ממנה. אני נלחם לצד אחד. אני לא בא לשטח ואומר 'בואו נבחן את זה כעיתונאי, נראה מי צודק ונילחם לצדו'. כשאני נכנס לעזה כעיתונאי, אני מסקר את המלחמה כישראלי שמסקר את המלחמה של המדינה שלו. אנחנו לא כתבים של ה-BBC".
"זה מנטרל אותי קצת מתפקיד העיתונאי", אומר ינובסקי, "אין מה לעשות, בסוף אנחנו בני אדם. אם כעיתונאי הייתי שומע על איזה לוחם בשטח שחרג מהמשמעת זו הייתה יכולה להיות מבחינתי כותרת גדולה, והייתי מנסה לרדת לשורש של מה שקרה, אבל כשאתה בא מהמילואים ויודע איך מרגיש לוחם ואיך דברים נראים, אתה מסתכל על דברים בצורה יותר מורכבת".
כשאתה אומר את זה אני חושב על כוח גדוד 17 של ביסל"ח, שהרג בשוגג את החטופים יותם חיים, סאמר טלאלקה ואלון שמריז. עיתונאי שחווה את המלחמה מהעורף יכול למהר לשפוט את החיילים האלה, לא לסקר את הסיפור הזה באמפתיה. ואתה?
"זאת בדיוק הנקודה - אני יכול לראות הרבה מאוד לוחמים שיכולים לעשות את הטעות שהלוחמים האלה עשו. לוחמים ומפקדים מצוינים יכולים לעשות את זה. הרבה יותר קשה לי לשפוט את המפקדים והלוחמים האלה היום, כי אני הייתי שם וראיתי את המורכבות. יכול להיות שאם הייתי מסקר את זה כעיתונאי בחוץ לא הייתה לי את אותה האמפתיה שיש לי היום. זה לא היה צריך לקרות, חלילה, אבל אני יכול להבין את זה.
"אבל תמיד אני שואל את עצמי: האם זאת תובנה עיתונאית טובה, או לא?", תוהה ינובסקי.
"כשמסתכלים מנקודת המבט הצרה של הלוחם שיורים עליו מכל הכיוונים, בלי לדעת מי מחבל ומי לא, קשה לראות את התמונה הגדולה. יגיד מישהו אחר: בוא'נה, דווקא כל העיתונאים טועים ומי שהיה בשטח ומגלה כלפיהם אמפתיה צודק. הוא היה שם והוא יודע שזה הרבה יותר מורכב. הוא מבין את התמונה יותר טוב. אני הרבה יותר אמפתי כלפי טעויות כאלה של הלוחמים".
והאמפתיה הזאת בולמת או מתדלקת אותך?
"מתדלקת, כי היא מאפשרת לך להעביר סיטואציה בצורה יותר טובה, ולהפריד בין עיקר לטפל. אני יודע להיות ביקורתי כלפי צה"ל כי אני זוכר שכשבשבעה באוקטובר, כשתקעו אותנו בימ"חים, ראיתי בעיניים איך ביום הזה הצבא פשט רגל בכל מה שקשור לעולם המילואים. אם היו ממש כמה פקודות יותר מהירות וברורות אנחנו ועוד עשרות גדודים היינו בעוטף יותר מוקדם. כשאתה חי את זה ברור שתהיה יותר ביקורתי כלפי הצבא, בדומה לקיבוצניקים מהעוטף. אני גם יותר ביקורתי כלפי הצבא בכל היבט: מהציוד שקיבלנו ועצם העובדה שהיינו צריכים להסתמך על תרומות, ועד לעובדה שהייתי בג'בליה פעמיים ואני עדיין מקבל תמונות מחברים מאותם המבנים בדיוק. נכנסנו-יצאנו-נכנסנו-יצאנו לאותם מקומות, בלי שנבין לאן זה הולך ברמה המבצעית ומדינית".
מבחינת ניצן שפירא ההפרדה בין שני העולמות פשוטה ומובנת מאליה. "כשאני חוזר לעיתונות אני חוזר להיות עיתונאי, צ'יק צ'ק. זאת העבודה שלי. כשאסיים את המילואים בקרוב אני אחזור להיות ניצן העיתונאי", אמר בלי להסס. חמישה ימים לאחר מכן, פורסם ששפירא שבר את רגלו במהלך פעילות מבצעית. "זה חלק מהמדינה הזאת, וזה נכון גם לגבי דודי השכן שלי שעובד באינטל. כולנו עוזבים וחוזרים ברגע שאפשר. אני לא שונה מאף אחד אחר".
מבחינת ינובסקי, זה לא עניין של צ'יק צ'ק. "זה לא הולך ביחד. אני לא עיתונאי במלחמה הזאת. הסרט 'מאה ימים באוקטובר' אולי צולם מנקודת מבט עיתונאית, אבל אני לא עיתונאי בסרט הזה. גם כשאני נכנס כעיתונאי - ונכנסתי לעזה וללבנון כמה פעמים כעיתונאי - אני אולי נכנס עם האפוד של ה-press אבל אני לא באמת עיתונאי, כי לפני שבועיים הייתי שם כלוחם, הלוחמים שם חברים שלי, ואני אזרח פה וחלק מהמלחמה הזאת".
לכל אחד מאיתנו יש מישהו. אדווה דדון מאורסת למילואימניק של סיירת מטכ"ל שנפצע בקרב על בארי, טל שניידר אמא של צנחן. איך אפשר להיות עיתונאי אובייקטיבי כשכל העם צבא?
"אתה לא. אי אפשר. אנחנו חיים פה, והותקפנו. זה לא אומר שאי אפשר לספר סיפור, זה פשוט יהיה הסיפור הישראלי, והסיפור של הצבא. כי זה ככה. אנחנו החיילים, הם המשפחות שלנו. אנחנו לא זרים".
נגיד ובסבב הבא שלך בעזה או לבנון תראה צוות אחר שבו אחד החיילים מבצע פשע מלחמה בלתי נסלח, מה תעשה?
"אז אענה לך כלוחם. אני מסיר את הכובע של העיתונאי ברגע שאני עולה על מדים, עושה את ההפרדה המלאה בהקשר הזה, כי אם לא, לא אתפקד. כמובן שאדווח על פשע המלחמה הזה. אבל לא אדווח עליו לאף עיתונאי, אלא לצבא".
ואתה סומך על הצבא שיטפל בזה כמו שצריך?
"אני לא יודע. אבל גם אם לא יטפלו בזה כמו שצריך, אני אטפל בזה כמו שאני מצפה מהלוחמים שלי לטפל בזה, והם לא עיתונאים. אני לא אתעד שום דבר כעיתונאי באמצעות הגישה שיש לי כלוחם, ולא אעביר את זה הלאה לעיתונות בלי המסננת של הצבא".
והיית מוותר על סקופ חייך אם היית נתקל בו בעודך על מדים?
"אתה יודע מה? כן. יש לי עכשיו בראש דברים שנחשפתי אליהם שהם דווקא טובים, למרות שאני מסתובב במקומות שבהם הדברים די גלויים, זה מלחמה, אין מה להסתיר יותר מדי. אבל עיתונאי שהוא קצין מילואים ב-8200 או בבור בקריה? כל היום מסתובבים שם סקופים הרי, אבל הוא לא ישתמש בזה כעיתונאי אחר כך".
וזה מבאס?
"כן, ברור. אבל בסדר, זה החיים".