"ככל שקראתי יותר, וככל שפגשתי ושוחחתי עם יותר אנשים, התבהר לי שכדי להבין באמת כיצד ישראל הגיעה להתמודד עם מה שניתן לכנות רק טרגדיה בלתי נתפסת, נדרשת הבנת המצב דרך הפריזמה של אלה שאפשרו לראש הממשלה נתניהו לפעול. מבלי בשום אופן להצדיק או למזער את מעשי חמאס ותומכיו, כדי להעריך את האסון במלוא הקשרו, עלינו להפנות את תשומת לבנו לא רק לנתניהו, אלא למאפשרים שלו", אומר פרופ' עמוס גיורא מאוניברסיטת יוטה.
זהו הספר הרביעי שגיורא כותב בנושא הזה. הספר הראשון היה "The Crime of Complicity", שעסק במבט על הביסטנדרים (עומדים מהצד) בשואה, מתוך נקודת מבט אישית של ילד להורים ניצולי שואה. הספר השני, "Armies of Enablers", עסק בצבאות של מאפשרים - הכנסייה הקתולית והספורט האולימפי. הספר השלישי, "Complicity of Silence", התמקד במקרה מזעזע שבו מורה פדופיל רצח ילד בן 12 בארצות הברית, לאחר שכולם ידעו במשך שלושים שנה על עברו ולא עשו דבר. הספר החדש שלו משווה בין המאפשרים בתקופת השואה לבין ישראל של השנים האחרונות, ומתמקד באחריות החברתית והפוליטית של אלו המאפשרים להתרחשויות שונות לקרות.
בשיחה בלתי שגרתית וטרנס-אטלנטית, התפנה גיורא לשיחה על הדמויות, גם התקשורתיות, שלרוב נותרות מתחת לרדאר "האחריות" ולשפוך אור על אלה שבלעדיהם שלטון מושחת לא היה יכול לפעול. "המטרה שלי בזה נובעת ממחויבות שלי להפללת מעשה ההאפשרה", הוא אומר.
המכון הישראלי לעיתונות ולתקשורת פועל לחיזוק חופש העיתונות, חינוך לצריכה ביקורתית של תקשורת והחזרת אמון הציבור בתקשורת בישראל.
האזינו או צפו בשיחה המלאה בפודקאסט תיקטוק, המשודר גם בערוץ וואלה+.
נתחיל במושג היסוד: מי הם לשיטתך ה"מאפשרים"?
"המאפשרים הם אנשים שלדעתי ולהערכתי יודעים שנגרם נזק. הם נמצאים במעמד שבו יש להם את האפשרות למנוע את הנזק, אך הם מחליטים שלא לעשות זאת. הם אינם המבצעים העיקריים, אך הם נמצאים בעמדות שמאפשרות להם למנוע פגיעה באדם או בחברה, והם מקבלים החלטה שלא לפעול. אני סבור כי תופעת ה"מאפשרים" היא קריטית ויש לדבר עליה ולטפל בה. אני כותב על כך, מלמד משפטים, ומשתתף במאמצים להפוך את ההתנהגות הזו לעבירה פלילית. כיום אין מקום בעולם שבו התופעה הזו נחשבת לעבירה פלילית, אך אני מאמין שזה הכרחי בשל הנזק שהם גורמים".
מה כלל מחקר הליבה שלך, עם מי דיברת, ומהן המסקנות העיקריות שלך?
"הספר עוסק בנזק שגורמים המאפשרים והדרישה - לדעתי - להחיל עליהם אחריות על תוצאות מעשיהם. המאפשר כפושע הוא מושג שניתן ליישום בפרדיגמות ודילמות ברחבי העולם, הרבה מעבר לשואה ולישראל. הספר שלי אינו עוסק רק בנתניהו, אלא בעיקר בסביבתו - האנשים שמאפשרים לו לפעול בדרכו. אלו האנשים שיושבים במעגלי הכוח, יודעים מה קורה, ושותקים או תומכים באופן פסיבי.
"מבין אין-ספור האנשים שפניתי אליהם במהלך המחקר, אחת התגובות המשמעותיות ביותר הייתה כאשר ניצול התייחס אליי כ'מעניק קול לחסרי הקול'. זו, יותר מכל דבר אחר, המוטיבציה למיזם זה, בין אם בהקשר של השואה, תקיפות מיניות, נטישת החטופים הישראלים המוחזקים בידי חמאס, והמאמצים להרוס את הדמוקרטיה".
נתחיל בקונקרטי: מה בעצם הכי מפריע לך בסביבה הפוליטית של נתניהו?
"מה שמפריע לי הוא שכל מה שקורה כאן מאז עלייתו לשלטון לא היה קורה בלעדיהם. לדוגמה, המהפכה המשפטית - זהו צעד אנטי-דמוקרטי לחלוטין שמנוגד לערכי מדינת ישראל. אלו שתמכו בה ידעו בדיוק מה הם עושים, אך קיבלו החלטה שלא להתנגד. אני מסתכל על אלו שמסביבו, האנשים שאפשרו את מהלך האירועים.
"אני מדבר כאן על דמויות כמו אבי דיכטר, ניר ברקת, וישראל כץ - אנשים שבאופן היסטורי לא היו אמורים להתנהג כפי שהם מתנהגים כיום. אנשים שכביכול היו נורמטיביים אך בחרו בדרך אחרת. ישנם גם מאפשרים כמו בני גנץ וגדי איזנקוט, שהתנגדו למהפכה המשפטית, אך הצטרפו בסופו של דבר לממשלת החירום. לעומתם, ישנם שרים שאין מהם ציפיות, כמו מירי רגב או שלמה קרעי, שעושים בדיוק מה שאומרים להם. הם לא מאכזבים כי מעולם לא הייתה מהם ציפייה לפעול אחרת".
מה לדעתך יכולה להיות סנקציה משפטית כלפי ה"מאפשרים" בדרגים הגבוהים?
"במדינת יוטה, למשל, קידמנו חוקים שמטילים קנסות של עד 1,500 דולר או חצי שנת מאסר על אנשים שידעו על עבירה ולא דיווחו עליה. אני מאמין שיש להטיל סנקציות משפטיות גם בישראל, כדי להעביר מסר ברור לציבור שהימנעות מפעולה אינה מקובלת".
מי הם ה"מאפשרים" בתקשורת הישראלית?
"חשוב לי לציין שישנם אנשי תקשורת שאינם מאפשרים, ואני סומך עליהם. לדוגמה, אני קורא את עיתון 'הארץ' ויודע שיש בו אנשים מקצועיים ובלתי תלויים. לעומת זאת, ישנם אנשי תקשורת שפועלים כשופרות של נתניהו - כמו עמית סגל ואיילה חסון. עם זאת, אני לא רואה בהם מאפשרים במובן הפלילי, אלא במובן האתי והציבורי".
חשבתי שהמאפשרים הם דווקא העיתונאים שיושבים בפאנלים ושותקים כשמסביבם שופרות המערכת הפוליטית.
"הם אינם מאפשרים במובן המשפטי, אך הם בהחלט תומכים בשתיקתם. יש פעמים שבהן שתיקה יכולה להרוג, במיוחד כשמדובר בנושאים כמו תקיפות מיניות, שבהן אנשים ידעו אך בחרו לא לפעול".