סילבי הייתה הרבה יותר מעוד עיתונאית, היא הייתה מוסד תרבותי מהפכני

התחלתי לקרוא את סילבי קשת בשנות ה-90 במוסף השבת של ידיעות אחרונות. להגיד שהיא הייתה קול שונה בתוך ליבת המיינסטרים של התקשורת הישראלית יהיה אנדרסטייטמנט. אפשר להגיד שהיה בינינו קשר מיוחד - נולדנו באותו יום בלוח השנה, אבל בהפרש של יותר מחמישים שנים. למעשה, שם המדור שלה, "חץ מסילבי קשת" הומצא עוד לפני שנולדתי - אבל החיצים שלה רק הלכו והתחדדו עם השנים.

גדלתי עם מושגים כמו "מתנחבלים", "ביביהו", "יהיר לפיד" ועוד. עוד לפני שידעתי שאני רוצה להיות כותב כשאני אהיה גדול, ידעתי שאני רוצה להיות כותב כמוה. בשנים האחרונות נהיינו חברים בפייסבוק. מדי פעם חילקה לייק למשהו שכתבתי. מבחינתי זה היה הברומטר לכך שהטקסט לא היה "פרווה". בעידן הדיגיטלי אין מחמאה גדולה מזה.

אתמול נפרדנו מסילבי קשת, קול ייחודי וחד בעיתונות הישראלית שהשתתק לנצח בגיל 94. סילבי הייתה הרבה יותר מעוד עיתונאית, היא הייתה מוסד תרבותי ומהפכני. במשך למעלה מ-70 שנות פעילותה היא עיצבה את השיח הציבורי בישראל באמצעות עטה החד כתער וסירובה להתפשר. מ"העולם הזה" דרך "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", סילבי לא פחדה לתקוף את בעלי הכוח, לחשוף את צביעותם, ולעשות זאת בסגנון נשכני שהפך לסימן ההיכר שלה. הכח של סילבי היה ביכולתה לתמצת ביקורת שלמה לביטוי אחד חד וקולע, שנחרט בזיכרון ונשאר בשפה - "משטרע", "דגנרלים" וכמובן: "נהנתניהו".

בימים שלפני ה-PC היו נוהגים להגיד עליה שהיא "עיתונאית עם ביצים". היום כבר אפשר להבין כמה חרא היא הייתה צריכה לסבול מההגמוניה הגברית בתקשורת הישראלית הממוסדת, בשביל להפוך להשראה לדורות שלמים של עיתונאיות חזקות. מה שמרשים במיוחד בקריירה שלה הוא לא רק אורכה אלא גם הנוכחות שלה כאישה בעולם תקשורת שהיה שדה גברי כמעט לחלוטין. היא לא רק השתלבה - היא שינתה את חוקי המשחק, החל במחאתה נגד מודעת "דרושים" עם "מגיה" במקום "מגיהה", מחאה שהובילה לתחילת הקריירה שלה ב"העולם הזה".

היא לא נרתעה מלהיות שנויה במחלוקת, אפילו כשזה עלה לה במחיר אישי. במרץ 1971 פרסמה מאמר בידיעות אחרונות תחת הכותרת "בצבאו של הגנרל המקסיקני קסטנייטס", מין אלגוריה על הילולת הגנרלית של אחרי ששת הימים. מי שלא לקח את הביקורת בקלילות היה אלוף פיקוד המרכז דאז רחבעם זאבי, שהורה להניח פצצה בדירתה. בתחקיר של "עובדה" מ-2016 סיפר העבריין טוביה אושרי שהוא הורה לאנשיו להניח את הפצצה לאחר שזאבי ביקש ממנו "לטפל" בקשת כנקמה על אותו טור.

אגב, לא רק גנדי לקח את העניין אישית. יהונתן גפן יצא נגדה, בטענה שהכפשת הגנרלית תביא לפגיעה ברוחם של "החיילים הקטנים", אבל הגדיל לעשות חיים חפר שכתב מאמר מטונף במיוחד, בו ירד לפסים אישיים ותיאר את "שדיה הנפולים" של קשת. עיתונאים אחרים אולי היו מורידים פרופיל, אבל לא סילבי. זמן קצר לאחר פרסום הטור היא פגשה את דוד אלעזר, שאמר לה: "את משוגעת? לא מצאת לך עם מי להתעסק? אני מציע לך לקחת את הפקלאות שלך ולנסוע לחו"ל. תברחי, הם לא יעברו על זה בשתיקה". בתגובה הגיבה לו: "למה שאני אתקפל? שהם יברחו!".

בימים בהם עיתונאים מתבצרים לתוך פוזיציה וכותבים מתוך אינטרסים מפלגתיים, מדהים להיזכר ביושרה של קשת, ששלחה את החיצים שלה לימין ולשמאל כאחד. היא לא הייתה שופר של אף אחד. אחד ממאמריה הזכורים ביותר היה ביקורת נוקבת על גולדה מאיר אחרי מלחמת יום הכיפורים, בו כתבה: "האם הגדולה, המטריארכית התקיפה, אחרונת הנפילים, אחרונת הבולשביקים, שחקנית גדולה מן האסכולה הישנה, פאתוס של יד על הלב, זעם קדוש, דרקון המתחזה לג'ורג' הקדוש, ליידי מקבת ומדוזה, הגורגונה האימתנית, המשתקת ומאבנת את המנסים לקום עליה". מאמר זה הביא עליה ביקורת קשה, ומועצת העיתונות אף הוציאה הבהרה כי הטקסט "אינו הולם רמה עיתונאית מקצועית". זה כמובן לא הפחיד אותה. יכולים לדמיין עיתונאי ימני כותב כאלה מילים על נתניהו? אל תנסו לחפש, אין כזה.

גם בערוב ימיה, כשעברה לפלטפורמות הדיגיטליות, קולה נשאר חד וברור. היא, שהגדירה עצמה כ"טכנופובית", מצאה בפייסבוק ובטוויטר במה חדשה והמשיכה להטיח את האמת שלה - ללא פחד וללא משוא פנים - בפני כל מי שראתה כאיום על החברה הישראלית. עד יומה האחרון, היא לא התיישרה עם השורה ולא חששה להביע את דעתה הנוקבת. "מי לאחרונה מבין את דבריה של יונית האינטיליגנטית בערוץ 12?" נכתב בפוסט האחרון שפרסמה בפייסבוק ביום רביעי שעבר, במין חץ שמחמיא וקוטל בו זמנית. בתגובות הבהירה: "אני רוצה את יונית הקודמת". אלו היו מילותיה הדיגיטליות האחרונות.

בהתאם לאישיותה הייחודית והבלתי מתנצלת, סילבי דיברה על המוות ברשתות החברתיות לא מעט, ואף השאירה אחריה בקשה אחרונה - לפרסם לזכרה את האריה מתוך 'המשיח' של הנדל בביצועה של זמרת האלט קתלין פראייר. הבחירה הזו אינה מקרית - האריה המתארת סבל וכאב מתוך אמונה עמוקה, ומשקפת אולי את הניגודיות שבסילבי עצמה: חריפה וביקורתית מחד, רגישה ועמוקה מאידך.

סילבי קשת הייתה אישה שחייתה ומתה על פי תנאיה שלה. לא ספרה אף אחד, בקטע הכי טוב שיש. בריאיון לניר גונטז' ב-2016 אמרה כי "ספקנות היא הדבר הקדוש ביותר שיש". זה משפט שכל עיתונאית מתחילה, וגם כל עיתונאי מנוסה, חייב לזכור בכל בוקר שהוא יוצא לעבודה. לא כולם הסכימו עם כל מילה שכתבה, אך איש לא יכול להכחיש את תרומתה העצומה לשיח הציבורי ולעיתונות הישראלית. הגיע הזמן לנוח, סילבי. החצים שלך ימשיכו לעוף.