103 נרצחים בחברה הערבית מתחילת 2025, מעל 300 פצועים, ותחושת התהום רק מעמיקה. סוף השבוע האחרון, כולל מוצאי חג השבועות, היה מהמדממים שידעה החברה הערבית בשנים האחרונות. אך נדמה שהשיח הציבורי והתקשורתי בישראל ממשיך להתנהל במנותק מוחלט מהמציאות הזו. הקורבנות נקברים, בני משפחותיהם זועקים, אבל בשידורי האקטואליה מדברים על הסכם הגרעין, עסקת החטופים או חוק הגיוס. על הפשיעה שותקים.
מאז חילופי הממשלות בראשית 2023, שיעורי האלימות בחברה הערבית זינקו לשיאים היסטוריים. בשנים 2023 ו-2024 מספר הקורבנות היה גבוה פי שניים ואף יותר לעומת כל שנה קודמת. ועדיין, באותה תקופה עצמה, הסיקור התקשורתי למגפת הרצח דווקא צנח כמעט פי ארבעה. אפשר להבין ירידה מסוימת בסיקור כאשר ברקע מתנהלת מלחמה כוללת, אך הבחירה של עורכים ומגישים להדיר נושא כה קריטי לשוליים, גם בתקופות רגיעה יחסית, היא בחירה מערכתית וההשלכות שלה חמורות. כשעורכי החדשות מתעלמים, סדר היום הציבורי מתעצב בהתאם. וכשאין לחץ ציבורי, גם הממשלה לא מרגישה מחויבת לעשות דבר.
הכתובת הייתה על הקיר כבר בתחילת כהונת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. לא צריך להזכיר שוב מי תרם לבנייתו הציבורית של בן גביר. הרי זו הייתה בדיוק אותה תקשורת ישראלית שדאגה לארח אותו שוב ושוב ב"מדורת השבט" של הרדיו והטלוויזיה. אבל גם לאחר שהתמנה לשר אותה תקשורת לא העזה להקשות עליו. בדיקה של "מדד הייצוג" העלתה כי לאורך 99 ראיונות והתבטאויות פומביות, השר בן גביר לא נשאל אפילו פעם אחת על גל הרציחות בחברה הערבית. לא מדובר באירוע חד-פעמי או בהיסח הדעת - מדובר במדיניות שקטה של טיוח והסחת דעת.
בשנת 2024, ערוץ 14 ביסס את מעמדו כערוץ השני הכי נצפה בישראל לפי נתוני ועדת המדרוג. אך ייצוג החברה הערבית אצלו כמעט ואינו קיים. בתוכנית "הפטריוטים" רק 0.8 אחוז מהדוברים היו מקרב החברה הערבית. במהדורת החדשות המרכזית - הנתון אף נמוך יותר: 0.5 אחוז בלבד. קל להאשים את ערוץ 14, אבל האמת הקשה היא שהוא אינו לבד. הדרת החברה הערבית הפכה לנורמה גם בערוצים המרכזיים: כאן 11, קשת 12 ורשת 13. נתוני "מדד הייצוג" של עמותת סיכוי-אופוק והעין השביעית יחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה מצביעים על כך שב-2024 שיעור הייצוג של דוברים ערבים במדיה המרכזית צנח ל-1.6 אחוז בלבד - שפל שלא נראה מאז תחילת המדידות. זהו נתון מבהיל במיוחד בהתחשב בכך שישראל נתונה באחת המלחמות הקשות בתולדותיה, ודווקא ברגע כזה - חמישית מאזרחי המדינה נעלמים מהמסך.
לשם השוואה, בשנת 2021 - כאשר רע"מ הייתה חלק מהממשלה, ולאחר אירועי מבצע שומר חומות - הייצוג של החברה הערבית בתקשורת הגיע ל-3.7 אחוזים. הייתה תחושת דחיפות, אולי אפילו מחויבות ציבורית. כיום התחושה הזו התפוגגה לחלוטין. מה שנשאר זו שגרת הפקרה.
זה אינו רק כישלון ערכי. זו התרסקות מקצועית. לא ייתכן שבחברה שבה חמישית מהאוכלוסייה היא ערבית, מהדורות החדשות המרכזיות ימשיכו להציג תמונת מצב חלקית ומסולפת של המציאות. עיתונות טובה לא רק מתעדת את ההווה, אלא גם מעצבת את השיח הציבורי, מייצרת אחריות ולעיתים מצילה חיים. הדרה מהמסך משמעה הדרה מהלב הציבורי, ומהדחיפות המוסרית והפוליטית לפעול.
השבוע חזרנו כביכול לשגרה. בכותרות שוב מדברים על עסקת החטופים, על איראן, על חוק הגיוס. ובינתיים - מי יהיה הקורבן הבא? מי יירצח בעוד ארבעה ימים, חמישה, אולי הלילה? לצערנו, אנחנו כבר יודעים שיהיה אחד. או אחת. והשאלה היא האם מישהו בתקשורת המרכזית יראה בכך עילה לפתוח מהדורה, או שמא זה יהפוך לעוד פוש שיגיע רק אחרי זעקה של תושבים באולפן פתוח.
אסור להשלים עם ההדרה הזו. על התקשורת הישראלית מוטלת החובה לשוב ולסקר את הפשיעה בחברה הערבית באופן רציף, שיטתי, ביקורתי ומעמיק. לא רק לדווח אחרי הירי, אלא לעסוק בגורמים, בהקשרים, במדיניות, בתקציבים ובמחדלים. לתת במה לכותבים, לכתבות עומק, לפינות קבועות שיטלטלו את השיח ויערערו את אדישות המערכת.
בסופו של דבר, לא מדובר רק במספרים. מדובר בבני אדם. במשפחות. בחברה שלמה ובמדינה.
ינאל ג'בארין הוא מנהל המחלקה הציבורית בעמותת יוזמות אברהם