אלף מילים על תמונה אחת: כשצלם העיתונות הוותיק הפך לאייטם

מכירים את זה שאתם מחזיקים ממישהו (נניח עיתונאי או פרשן בתחום כזה או אחר) או מתכנית מסוימת כבני סמכא, כאלה שיודעים על מה הם מדברים, מחכים למוצא פיהם, מאזינים להם ברוב קשב, עד לרגע שבו במקרה הם מדברים על משהו שבו אתם מבינים יותר מהם?

זה יכול להיות פוליטיקה, כדורגל, שרברבות או פיננסים, לכל אחד מאתנו יש תחום שבו הוא מבין באמת, נחשב למומחה בין החבר'ה - קולנוע, רכב, נדל"ן או דיג, לא משנה במה אתם באמת מבינים, העיקר הוא שאותו אחד או אותה מסגרת שממנה החזקתם, מדברים פתאום על המוכר לכם לפני ולפנים - ואז אתם קולטים כמה שאין להם מושג?

לכל אחד מאתנו יש אליל או אלילה שהכזיבו. אנשים שחשבנו שהם מדברים לעניין, עד שהבנו פתאום כמה שזה לא כך. זה מה שקרה לי אתמול בלילה כשקראתי טוקבקים על "פרשת רובי קסטרו", נמלאתי בבוז לאנשים שאת דעותיהם אני בדרך כלל מעריך.

למי ששהה מחוץ לגלקסיה, נתאר את המקרה בפשטות: קסטרו, אחד מצלמי העיתונות הוותיקים, המוכרים והמוערכים בישראל, התקרב יתר על המידה, לפחות לדעת שוטר זוטר, לשרת התחבורה והזהירות בדרכים. הניסיון של קסטרו לצלם את מירי רגב (כפי שעשה כבר עשרות פעמים בעבר), עלה לו בדחיפה אלימה, שהפילה אותו על הכביש וגרמה לו לחבלה קלה.

החבלה התבררה כפחות מבהילה מכפי שנראתה בתחילה, אבל המראה של איש בן 70, מוכר ואהוב על ידי עמיתיו, שרוע על הקרקע בחוסר אונים, הלם ברבים - בעיקר כמובן אנשי תקשורת שאין בהם אחד שלא מכיר את קסטרו.

קסטרו ואני מכירים כמה שנים וכבשלנים חובבים מחליפים בינינו טיפים בנוגע לרכישת חומרי גלם, בישול - ולפעמים סתם חוויות קולינריות.

למרות ששנינו עוסקים באקטואליה, כל אחד מהזווית שלו, אשקר אם אומר שניהלנו אין פעם שיחות פוליטיות. עד כדי כך שאין לי מושג אפילו מהן דעותיו. רוב הדיאלוגים בינינו שעסקו ב"מצב" נגעו לנושאים כללים כמו "כולם מושחתים" או "כל הבנקים גנבים".

אתמול, בעל כורחו, נאלץ קסטרו להתראיין בנושא שהפך אקטואלי. על הדרך הוא הביע לא רק ביקורת (סלחנית לטעמי, אבל דעתו היא הקובעת) כלפי המשטרה, עת טען שהאשם הוא אולי בכך שבשטח יש גם שוטרים צעירים שלא תמיד מבינים את הכללים, אלא גם על המפגינים.

"אלה תמיד אותם אנשים" אמר. מי שהאזין לו "בין המילים" יכול היה להבין בדיוק על מה הוא מדבר: אלה לא תמיד כאלה שמגיעים להפגנות מתוך כאב אמיתי, אלא מקיימים מעין תנועת נוער למבוגרים.

לא תמיד הכאב או הדחף שמוכרחים לעשות משהו הוא שמניע אותם, כמו הרצון לבלות קצת עם החברים הקבועים במוצ"ש: קצת לצעוק, לחסום לדקה איזה כביש, לנופף בדגל - וללכת הביתה מסופקים מכמה שהם אקטיביסטיים.

אם הבנתי נכון, זה מה שקסטרו אמר. בינינו, הוא צודק. גם אני שאוהד (בהכללה) את רוב המטרות של המפגינים - מהתנגדות לחוקים שיעניקו לממשלה כוח בלתי מידתי ועד לכך שלא נוכל לנצח ללא השבת החטופים, יודע שמדובר פחות או יותר באותם אנשים.

בהפגנות המעטות שבהן השתתפתי ראיתי תמיד את אותם פרצופים, חלקם מוכרים לי (בכל זאת ותיק, אם כי לא כמו רובי היקר) עוד מהימים שבהם נקראה הכיכר שבה התקיימו רוב ההפגנות, על שם מלכי ישראל...

זה לא בא לגמד את המחאה. אני בטוח שגם בהפגנות הימין נגד ההתנתקות למשל, היו מי שזיהו בגרעין הקשה את אותם אנשים שהפגינו בשעתו נגד פינוי ימית במסגרת הסכם השלום עם מצרים או אפילו כאלה שהפגינו בעד הזכות להתנחל בסבסטיה, אי שם בסבנטיז.

לכן עוצמת המחאה לא נמדדת אף פעם במי שתמיד היו ויהיו שם, אלא ביכולת שלהם לרתום למאבק עשרות ואפילו מאות אלפי אנשים שלרוב נשארים בבית.

הבעיה היא שבמדינה שבה מוחאים לך כפיים או יורקים עליך לפי צבע החולצה, אי אפשר לומר כבר אמירה ניטרלית, בגובה העיניים.

כך אירע שהאמירה התמימה של קסטרו נשפטה מיד בעין המתבונן. חלק ראו בו בשר מבשרה של התקשורת ה"סמולנית", אחרים כעסו עליו כי למרות שהוא אמור להיות כזה, מה שיצא לו לא היה מניפסט נגד משטרת בן גביר האלימה, אלא ביקורת נגד מפגינים שבעים ואמידים.

עמיתי עמית סלונים, למשל, צייץ ציוץ אוהד, שכולו הערכה לקסטרו. הוא ספג מיד תשובה מטומטמת כמו: "ראית את הריאיון שלו אצל אברי ושרקי? הוא אמר שם מה הוא חושב על המפגינים!"...

כאילו שזה רלוונטי, כאילו שאם הוא מזהה (וטביעת העין שלו היא טובה משל כולנו) שמדובר ב"מפגש חברים" (כפי שכינה זאת), מותר להטיח אל הקרקע בן אדם בן 70, שלמרות שהוא לא נראה ככה, היה יכול להיות הסבא של הדוחף.

אפשר היה לסגור כאן את האירוע ולקבוע (גם על סמך תגובות נוספות לאירוע) שהכל מטומטם. ששום דבר כבר לא נמדד כשלעצמו, אלא לפי השאלה האם לנו הוא או לצרינו, כלומר - האם הוא הפועל או מכבי, רק ביבי או רק לא ביבי.

אז למה לא לקפל עם המסקנה המטרידה הזאת? כי בכל זאת, רובי נהג ב"יותר מהגינות" עם מי שדחף אותו, לכן אני מבקש להוסיף.

השוטרים נוהגים באלימות. יסלחו לי שוטרים שהתגייסו למשטרה מהסיבות הכי נכונות, אבל היכולת להיות אלים ברשות החוק היא מוקד משיכה לרבים מחבריהם.

המדים, האקדח, הסמכות לדבר בתוקפנות לזולת - ואם זה לא משיג את המטרה, גם להשתמש בידיים (אם לא חמור מכך) השילוב של כל אלה קוסם ללא מעט אנשים עם דימוי עצמי נמוך.

זו לא בעיה בלעדית למשטרת ישראל אלא תופעה כלל עולמית שהופכת משטרות מסביב לעולם לגופים אגרסיביים, שעוברים בקלות רבה מדי את הגבול בין האסרטיביות הדרושה לשם ביצוע תפקידם לבין הפגנת כוח רק כי הם יכולים.

כמובן שנזכיר שרבים אחרים עושים מלאכה קשה וכפוית טובה מתוך תחושה של שליחות, אבל יהיה טיפשי להתעלם מאלה שלא, שמתגייסים כדי להרביץ. יש כאלה במג"ב, יש כאלה במשטרה, יש כאלה בכל מקום שמעניק ללובש המדים או בעל התג סמכות לנהוג באלימות.

בימים כתיקונם, שבהם החיכוך של המשטרה הוא לרוב עם עבריינים ושל מג"ב בעיקר עם פלסטינים, אנחנו ממעטים להבחין בכך. האדם הנורמטיבי נמצא מחוץ למעגל ההכרות עם השימוש בכוח מופרז.

לעומת זאת בימים של הפגנות סוערות, זה לא משנה אם נגד פינוי התנחלויות, נגד גיוס או בעד הפסקת אש בעזה ושחרור חטופים, פוגשים יותר אזרחים נורמטיביים במובן הפלילי, את משטרת ישראל על כל גווניה - ולומדים על בשרם שחלק מהם הוא אלים, שרק תן לו להרביץ לדוס או לשמאלני.

אתמול למד זאת גם רובי קסטרו, מי שרוב השוטרים הנורמטיביים כבר מכירים ומוקירים. אני ברשותכם אשאר עם הלקח המקצועי: בתמונה המדאיגה של רובי קסטרו שרוע על הקרקע, זרועותיו פשוטות לצידי גופו, אי אפשר היה לפספס את העובדה שימינו עודנה לופתת את המצלמה.

סמל למקצוענות לא מתפשרת: אפשר לדחוף אותו, אפשר להפיל אותו, אפשר אפילו לפצוע אותו, אבל את המצלמה מידו, אפילו גדוד של מג"ב לא יצליח להוציא.

יכול להיות שהבעיה שלנו היא שאין לנו יותר אנשים כמו קסטרו, כאלה שבאים לעבוד ולא רק לעבודה? לא סביב שולחן הממשלה ולא בין המפגינים נגדה ברחובות.