נשיא ותהני: ההתנהלות של טראמפ מול התקשורת היא החלום של נתניהו

לכאורה מדובר בעניין פנים-אמריקאי: צ'רלי קירק, שהתגובה של ג'ימי קימל לסערה שהתחוללה לאחר שנרצח, עמדה במוקד הפרשה, לא היה מוכר לציבור הישראלי (למרות היותו דמות חשבוה בוויכוח הפנים-אמריקאי).

זאת ואף זאת: השעיית תכניתו של קימל למשך כשבועיים היא תולדה של שינוי יחסי הכוחות בשוק הטלוויזיה האמריקני, שבו גדל כוחם של המפיצים המקומיים, חלקם אנשי ימין שמרני, אל מול רשתות הברודקאסט.

למעשה מה שמתחולל לנגד עיני צרכני הטלוויזיה בארה"ב הוא רלוונטי מאוד לצופה הישראלי, בעיקר בגלל הניסיון הנואל של ראש ממשלת ישראל לחקות הן את שיטת הממשל האמריקנית (על אף הבדלים מהותיים בין ישראל לארה"ב) שמעניקה כוח אדיר לנשיא הנבחר והן את סגנונו האישי של דונלד טראמפ.

אמש איים טראמפ לתבוע את רשת ABC על דברי קימל, לאחר שהנהלת הרשת החליטה להחזיר את התכנית לשידור (חלק מהמפיצים המקומיים הותירו את החרם שלהם על כנו, אבל גם הם יהיו חייבים לחדש את השידורים בקרוב, על פי תנאי החוזה שלהם עם ABC).

מה הרגיז את טראמפ? בעיקר דברי אמת שאמר קימל. הוא גינה את הרצח באשר הוא רצח של אדם על השמעת דעותיו, אבל באותה נשימה גינה את הניצול הפוליטי הציני והמחושב של גורמים בימין האמריקאי, מה שנכון. עוד הוסיף קימל שהנשיא טראמפ התאבל על קימל פחות כפי שמתאבלים על חבר - ויותר כמו שאדם מתאבל על מות דג הזהב שלו.

אפשר לצחוק, אפשר לחשוב שזה מכוער. מה שבטוח, בישראל למשל זה היה עובד בלי בעיה. האם רשאי טראמפ לתבוע את עלבונו על השוואת הצער שלו על מות מי שהיה נושא הבשורה שלו בלא מעט מובנים? את זה יחליט הנשיא - ואם יחליט שכן, תעבור ההכרעה אל מערכת המשפט בארה"ב. מה שבטוח הוא שיש כאן כמה קווים שנמתחים מעבר לאוקיאנוס האטלנטי ואולי רלוונטיים ליחסי ממשל-תקשורת גם בישראל.

לפני שנעניק לפרשייה האמריקאית סל קליטה ונכניס אותה לאולפן, כמה מילים על טראמפ וקירק. שניהם היו מטרות לניסיונות חיסול, במקרה של הנשיא נשרטה אוזנו בלבד, התוצאות במקרה של קירק היו דרמטיות הרבה יותר.

לקירק לא "הגיע" למות באשר לאיש לא מגיע למות על השמעת דעותיו, אפילו הן כאלה שמקוממות ציבורים שלמים (במקרה של קירק: נשים, מהגרים, מיעוטים, קהילת הלהט"ב ועוד). כלומר - הגיע לו לעמוד במרכז דיון ציבורי נוקב, לא במרכזו של עיגול מטרה.

הוא הדין לגבי טראמפ: דעותיו על הגירה, על בריאות הציבור, על משבר האקלים, על להט"ב ועל המקום שהו לדבריו יש לתפוס את הנשים, צריכות להפוך אותו מטרה לניגוח, לא מטרה למתנקש. נדמה שאין צורך להסביר את המשפט האחרון.

כלומר, כשם הפוסל במומו פוסל, כך גם המתאבל על קירק חשב עצמו. האם עשה זאת כמכר, אולי אפילו כחבר, או שמא כמי שמתאבל (כטענת קימל) על דג הזהב שלו? אפשר להניח שהאמת היא אי שם באמצע, עבור האיש שספק אם יש לו חברי אמת, אלא רק מקורבים, מכרים ושותפים עסקיים או פוליטיים.

משני הסנטים על פרשת "קירקימל" לשתי האגורות על הקשר הישראלי. הבה נחזור אל מסיבת העיתונאים האחרונה של בנימין נתניהו, שתוסרטה באותו אופן כמו מסיבות העיתונאים של טראמפ.

טראמפ הוא השראה אמיתית לנתניהו: פחות בדעותיו ואמונותיו (נתניהו בטוח שהוא חכם הרבה יותר מעמיתו האמריקני) ויותר בדרך שבה הוא מנהל את ענייני המדינה. הוא התאהב ביכולת ששמורה לנשיא ארה"ב למנות ולפטר כרצונו, להקיף את עצמו בעדת חנפנים, שאינם רק אומרי הן מקצועיים, אלא אף פותחים כל ישיבה בדברי חנופה וכיבושים שקשה לשמוע (אלא אם כן אתה טראמפ, או נתניהו).

במישור התקשורתי נתניהו מתקנא בהופעות של טראמפ שמעליב עיתונאים, הופך את תהליך השאלות והתשובות לאזור דמדומים שבו הוא אומר לכל אחד מהערוצים והעיתונאים מה הוא חושב עליהם ועוד. קורבן הניסוי הטראמפיסטי של נתניהו, באירוע התקשורתי האחרון שלו, היה מיכאל שמש - הכתב הפוליטי המצוין של כאן 11.

גם בישראל יש לראש הממשלה בעלים של ערוצי תקשורת המקורבים אליו מאוד. הם הצליחו להפקיע חלק מההגמוניה של ערוצי התקשורת האחרים, את רובם אפשר להגדיר "ליברלי ופלורליסטי" (למשל בערוץ 12 יש את אמנון אברמוביץ' מזה ואת עמית סגל מזה. בערוץ 14 יש רק דעה אחת).

למרות זאת, יש לו פחות אמצעים לשלוט בערוצי התקשורת שאינם נאמנים לו מראש. זה לא אומר שהוא מוותר. החוקים שמנסה להעביר שלמה קרעי (תחת המסווה המוכר של "רפורמה"), נועדו לחזק את שליטת הממשלה בתקשורת, על פי הפילוסופיה מבית מדרשה של מירי רגב: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?"

בהיעדר שליטה של ממש על גופי התקשורת, יש בממשלה כמה גיבורים גדולים על עיתון "הארץ" (ממנו רצו לשלול פרסומים מטעם הממשלה) ועל תאגיד השידור, אי של איכות מבורכת בתוך תעשייה שחלקים גדולים ממנה וויתר וכבר מזמן על כל אמת מידה מקצועית.

אז שליטה אין, אבל שוט יש: הממשלה היא המפרסם הגדול ביותר בערוצי התקשורת. משקלה הסגולי עולה בעתות שפל כלכלי שבהן קטנים תקציבי הפרסום. חרם פרסומות גלוי על ערוץ כזה או אחר הוא אולי לא אפשרי, אבל אפשר לזקור אצבע מאיימת ולשגר איומי "נו, נו, נו!" כלפי ערוץ סורר. הן יודע כל עיתונאי מתחיל: יש מפרסמים גדולים שאסור לגעת בהם...

לא רק סנקציות יש בסל הזה אלא גם צ'ופרים: למשל תגמול בצורת ריאיון בלעדי שתנאיו יסוכמו מראש עם מערכת חדשות של ערוץ שיתיישר לפי צרכיו של ראש הממשלה... קצת כמו שרואים בדרך שבה מנפקת משטרת ישראל אלפי מעצרי-שווא במלחמתה במפגינים למען החטופים. לא צריך להורות לשוטרים להרביץ, מספיק להראות שמי שמכה חזק יותר, יתקדם מהר יותר.

לנתניהו כידוע יש אובססיה לתקשורת. החלום הרטוב שלו הוא לשלוט בחלקים גדולים ממנה ולאיים כמו דונלד טראמפ ממש על הערוצים שבהם אין לו אחיזה. אל תתפלאו אם ממש כמו שראינו את ההשתלחות "טראמפ סטייל" במיכאל שמש, כך נראה בקרוב איום בתביעה כלפי ערוץ תקשורת "מיינסטרימי".

גם אם לא יהיה לנתניהו "קייס" משפטי, אין זה אומר שהתביעה לא תהיה אפקטיבית.

הזכרנו את המשטרה? ובכן הכוח המוגזם שהיא מפעילה כלפי מפגינים לא נועד רק להם, אלא בעיקר לאלה שנשארו בבית אבל אולי יצטרפו להפגנה הבאה. במדינה שבה מבקש השלטון להגביר את כוחו, נפגעת לא רק זכות המחאה של הציבור, אלא גם זכותו לדעת.