נתחיל מהסוף. אני פריק של תוכן, ברמת ההתמכרות. קורא הרבה יותר ממה שצריך על בסיס יומי, מעטים האנשים שהכתיבה שלהם באמת מסקרנת אותי.
חיים לוינסון הוא בעיני כותב בחסד. חכם, יצירתי, בז לממסד. כשהוא מתיישב לכתוב טקסט נטול מניירות ואינטרסים, הוא אחד הטובים שאני מכיר בעברית (נדמה לי שגם פעם כתבתי לו את זה בפרטי).
כותב גדול. וגם עיתונאי מלידה. קול מקורי בבועה הקטנה מדי של אנשים שאיכפת להם מהעיסה המטורפת הזאת שנקראת ישראל ויש להם משהו לאמר עליה שטרם נאמר.
ועם השנים (אני לא מכיר את לוינסון) תמיד הענקתי לו את הזכות הזאת. תמיד כמשקל נגד לעובדה הברורה שהוא גם טרול מובהק. בכל רמ"ח איבריו. טרול בנשמה וכותב חשוב בו זמנית. והוא תמיד מזגזג בין השניים, לא מצליח לבחור מה הוא מעדיף להיות.
זה תמיד היה השיפוט שלי: אמביוולנטיות לדמות הבלתי ניתנת לשכפול הזאת. כבדהו וחשדהו. מרחוק.
עם כל המטען הזה קראתי אתמול את החשיפה של בר פלג, עיתונאי בחסד, איש אמיץ ומערכת אמיצה שהוכיחו אתמול שוב שכמה שלא יהפכו את "הארץ" לשק חבטות, הם עדיין מגדלור של עיתונות בישראל.
ולא נדהמתי.
נדמה לי שכל מי שעוקב אחרי תופעת לוינסון לא נדהם. היו רמזים על הקיר, גם אם לא כתובת ברורה. והרבה דברים, בעיקר במישור האתי, שלא הסתדרו.
לא אוסיף לכל מה שנכתב פה, זאת פרשה פסיכית, מטורפת, אני בטוח שרב הנסתר על הגלוי, אבל דבר אחד לא יוצא לי מהראש:
את מה שקטאר עשתה לאיינהורן ואוריך, בדיוק את אותו הדבר הם עשו לחיים לוינסון! הדמיון מדהים ממש. ואירוני בכל כך הרבה רמות, פאקינג פואטיקה.
קטאר חדרה ללשכת נתניהו. לשכת נתניהו חדרה לעיתון הארץ. המטבע היה אותו מטבע, והרבה ממנו. השיטה היא אותה השיטה. והחולשות הן בדיוק אותן חולשות אנושיות. אי אפשר להמציא את החרא הזה.
תראו, אם אתם באמת מאמינים שמדינה עתירת טריליונים בסדר הגודל של קטאר אכן נזקקה לאוריך ואיינהורן כדי לשפר את תדמיתה לקראת המונדיאל, יש לי אופניים יד שלישית מרופא שיניים למכור לכם. הכל ברור באירוע הזה. אין להם לאן לברוח.
קטאר, אלופת העולם בשימון כלכלי של מוקדי כוח, ראתה כמה ילדי סושיאל, טרולים שעלה להם, מוכשרים אש ומושחתים מהיסוד בו זמנית, וזיהתה הזדמנות. היא העמיסה אותם על הפיירול. הם חשבו שזה בזכות היכולות המדהימות שלהם, אבל מישהו גדול מהם ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא סידר להם השלמת הכנסה של מאות אלפי דולרים כדי להשיג השפעה. והם נפלו בפח ההיבריס הזה. ימים עוד יספרו את הסיפור כולו.
מדינת טרור, הספונסר והרוח החיה של האחים המוסלמים, הצליחה לחדור ללשכת ראש הממשלה בעורמה בלתי נתפסת כי הצליחה לאתר חבורה נטולת עכבות מוסריות, שאיבדה כל מצפן בסיסי והפכה, במודע או שלא במודע, לזרוע הביצוע של אינטרסים קטארים בתקשורת ובציבור הישראלי.
כשאתה על הפיירול של הלקוח, אתה מזדהה עם הלקוח. כשאתה על הפיירול של הלקוח אתה מפתח אליו לויאליות. והכי מופרע: האנשים האלה המשיכו לקבל כסף מקטאר ולא עצרו עד לפרסום של בר פלג בעניינים. למרות הטבח! למרות החטופים!
לא עצרו ולא עשו גילוי נאות שאולי היה מציל אותם ציבורית ופלילית. הם הלכו אחרי כסף כוח וכבוד והתחושה שהם כל כך שווים אותו. מבצע העוקץ הגדול בתולדותינו, שלדעתי אנחנו יודעים רק טיפה בים עליו.
ואז לוינסון. וואוו. מקבל משרוליק איינהורן בדיוק את אותו הטיפול שאיינהורן קיבל מקטאר. זה קרה בבריכה של הגדולים וזה בבריכה של הקטנים.
הוא העמיס את לוינסון על הפיירול. לוינסון טוען שבסך הכל כתב טקסטים לבלקן (למי? לאיזה ממשלה? את מי שירת הכותב המשובח הזה? איזה משטר?). יכול להיות שבזה הסתיים הקשר, ימים יגידו, אבל זה לא משנה. מכאן מגיעה כבר זהות עם הלקוח. לויאליות. מכאן מגיע הבלבול המוסרי העמוק.
עיתונאי בחסד וטרול. מהמשפיעים בישראל. בלי גילוי נאות בזמן אמת, למרות שהייתה לו הזדמנות לעשות אותו כשהפרשה התפוצצה. בדיוק כמו שאוריך ואיינהורן המשיכו לעבוד בשביל קטאר אחרי הטבח בלי גילוי נאות למרות שהייתה להם אותה ההזדמנות.
קווי הדמיון משוגעים. אם בר פלג לא חושף את שתי הפרשות, אלוהים יודע איפה היינו היום:
אוריך עובד עם נתניהו ודופק קופה מהצד עם קטאר. לוינסון עובד בהארץ ודופק קופה מהצד עם איינהורן.
הבריכה של הגדולים והבריכה של הקטנים. אנשים כשרוניים ממש ממש, יוצאי דופן בתחומם, מוותרים על האתיקה הבסיסית, מאבדים את המצפן המוסרי בשביל לעשות מכה מהצד וטוענים אחר כך "בסך הכל היינו פרילנסרים!".
קטאר עקצה את לשכת נתניהו. לשכת נתניהו עקצה את לוינסון. תאוות הבצע היא אותה תאוות בצע. הניהיליזם הוא אותו ניהליזם. לוינסון היה מוציא מזה טור בלתי נשכח.
ועדיין, שרוליק איינהורן מסרב להגיע לארץ לחקירה. אוריך לפני כתב אישום. בבריכה של הגדולים העבירה היא פלילית לכאורה.
כשבבריכה של הקטנים העבירה היא כנראה מוסרית בלבד. ולוינסון יודע את זה. ופוסט "ההתפטרות" המדהים שלו, רגע לפני שהפרשה נחשפת, רק מעיד עד כמה הוא לא מבין שאת תפקידו כעיתונאי בישראל הוא סיים. אין לו תקומה. אדם שבוגד בעקרונות הבסיסיים, ביסודות המקצוע, הוא כמו רופא שמפר את שבועת הרופאים שלו. הסיפור נגמר.
אני מקווה מאוד שחקירת קטארגייט, הפרשה הנוראית בתולדות המדינה, תמוצה עד תום בכל מישור אפשרי.
פרשת לוינסון לעומת זאת, ניצבת כרגע רק במישור אחד: מי יעיז להעסיק אותו ולהזנות את מקצוע העיתונות שלוינסון הזנה במודע עד העצם.
עיתון "הארץ" עשה כבר את כל מה שאומץ ואחריות ציבורית מחייבים. הוא אמר, "לא בבית ספרי". עכשיו תורו של אבי ניר לעשות את אותו הדבר אחרת אין לחברת "קשת" זכות מוסרית להתקיים.
חיים לוינסון לא בגד במדינת ישראל, הוא רק בגד במקצוע העיתונות שהוא כל כך אוהב.
אין לי ספק שהוא יודע את זה, לא משנה כמה תעלולים ורבליים עוד יש לו בקנה. הוא לא יכול להמשיך לתווך לנו מידע. הוא איבד את הזכות שניתנה לו על ידי רבים כל כך.
והכסף, הכסף שבנה את המנהרות, הכסף שמימן יועצים בלשכת נתניהו, הכסף שבאופן עקיף אולי מימן גם לחיים לוינסון כתיבת מאמרים למדינה עלומה בבלקן - אסור לתת לו לנצח.
אם חפצי ערכים אנחנו, כמובן. אם נותרה בהם איזושהי משמעות.
רן הר נבו הוא מייסד "יאללה תקווה"