התקשורת הישראלית סוערת סביב פרשת הפצ"רית: הדלפה, טיוח, זיוף, שיבוש חקירה ומעילה באמון. עיסוק ציבורי בהרבה פרטים, חשובים ככל שיהיו, אך ללא הסוגייה המרכזית: העדויות החמורות על עינויים, התעללות ומותם של עצורים פלסטינים בבתי כלא בישראל. כך הופכת עיתונות שאמורה לחשוף את האמת, לחלק מהמנגנון שמסיט את המבט ממנה.
כאשר השיח כולו מתמקד בפרוצדורות והדלפות, משתנה הפוקוס: במקום שיתקיים דיון ציבורי ער סביב זכויות אדם בסיסיות, מתקיים דיון בטוהר המערכת. במקום לשאול מה נעשה לאנשים - שואלים מי הדליף; במקום להתמודד עם האחריות, מחפשים אשמים בשיבוש המנגנון.
זו לא רק החמצה מקצועית - זו החמצה מוסרית. תקשורת לא נמדדת רק באומץ לשאול שאלות קשות על פוליטיקאים, אלא גם בסירוב לוותר על חקר האמת ויכולת להביט בעיניים של מי שסובלים מאלימות המשטר, ולספר את סיפורם גם כשהוא מערער את תחושת הצדק והנוחות.
על פי נתוני ארגון בצלם, בסוף 2024 הוחזקו בישראל 9,619 פלסטינים, מתוכם 3,327 במעצר מנהלי - ללא כתב אישום או משפט. דוחות של רופאים לזכויות אדם מתארים עלייה חדה במספר הכלואים מאז תחילת המלחמה - מ-5,500 ערב 7.10.23 ליותר מ-9,000 תוך חודשים ספורים - וכן מאות עדויות על השפלות, מניעת טיפול רפואי והרעבה. לפי מעקב מועדון האסיר הפלסטיני, מאז פרוץ המלחמה מתו מעל 80 אסירים ועצורים פלסטינים במתקני כליאה בישראל.
אחת העדויות הבולטות היא של אזרח ערבי משפרעם, עו"ד סרי ח'ורייה, שנעצר בנובמבר 2023 ל-11 ימים על פוסטים ברשתות, והתיק נגדו נסגר. בראיון עימו ששודר לאחרונה בערוץ 13, הוא תיאר את התנאים בהם הוחזק בכלא: "איימו עליי איומי מוות, השפילו אותי, הפשיטו אותי ממש מכל בגדיי… אוכל זה לא מעט - זה הרבה פחות ממעט, מים לא היו". עו"ד ח'ורייה אף היה עד למותו של אחד האסירים שהתחנן לטיפול רפואי שלא קיבל.
עדויות שכאלה כמעט שלא זכו לסיקור בתקשורת בעברית. במשך חודשים רבים לא היה להן מקום באולפנים. פלסטינים אזרחי ישראל, שמכירים מקרוב את מה שהתרחש ויכולים להביא פרספקטיבה אחרת, כמעט שלא נשמעו. הם לא התאימו לנרטיב שנוח לשיח הציבורי בישראל.
רק אחרי שנתיים של התעללות מתמשכת וסיפורי זוועה מתוך בתי הכלא, בחרה התקשורת בישראל להתייחס לנושא. והפער הזה הוא בדיוק הסיפור: בעוד שבמדיה הערבית והבינלאומית ההתעללות באסירים תועדה ופורסמה שוב ושוב - בתקשורת הישראלית מרבית הסיקורים סביב תנאי הכליאה היו שטחיים, חלקיים או מנקודת מבטה של מערכת הביטחון - סיקור שמגן על המערכת במקום לבחון אותה. כמו ההרג וההרס הנרחבים בעזה, גם כאן נשמרה השתיקה כחלק מנרטיב אחד ואחיד - נרטיב שמפריד בין מוסר לביטחון, בין פלסטינים לבני אדם.
מנגנון שמאפשר לשמר את הנרטיב הקיים
כפלסטינית שעוסקת בתחום התקשורת והפעילות הציבורית, אני עומדת מדי יום על התפר הזה - בין עולם שחי את המציאות הזו, לעולם שמדבר עליה מרחוק. אני יודעת עד כמה ההפרדה הזו מסוכנת: היא מאפשרת לתקשורת "לשמור על איזון" תוך שהיא מוחקת את הסבל. היא הופכת את תפקידה מהצגת אמת לשימור נוחות. היא מסמנת את גבולות המותר והאסור בשיח: מיהם " הנראים " ומי נשארים מחוץ לפריים.
כך למשל, לפי מדד הייצוג של עמותת סיכוי־אופוק והעין השביעית - שבודק כבר עשור את ייצוג האזרחים הערבים בכלי תקשורת משודרים בעברית - במחצית הראשונה של 2025 נרשם שיא ייצוג שלילי של 1% מהמרואיינים - כן, אחוז אחד מהדוברים בתקשורת בעברית היו פלסטינים אזרחי ישראל. היעדר הייצוג הערבי איננו טעות - הוא מנגנון שמאפשר לשמר את הנרטיב הקיים.
אנחנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, רואים את שני העולמות. אנחנו חשופים למה שישראל מנסה להסתיר, ולמה שהעולם כבר יודע. והפרספקטיבה הזו - הרחבה, הכואבת, האנושית - היא בדיוק מה שהתקשורת הישראלית כל כך זקוקה לו, אם היא רוצה באמת להיות עיתונות חופשית. כי בסוף, השאלה איננה מי הדליף - אלא מה הוסתר.
ומה היה קורה, אילו התקשורת הייתה בוחרת לנהוג במקצועיות ולעשות את תפקידה - לחשוף את האמת.
הדיל עזאם ג'לאג'ל היא מנהלת שותפה של המחלקה הציבורית בעמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום חברה שוויונית ומשותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה.