האם רונאלדו ביקר בכותל? תלוי את מי שואלים

את ההרצאה בתיכון ברנר התחלתי עם שקר קטן משלי. סיפרתי למאה בני נוער שחבר טוען שראה את רונאלדו בכותל, ושאלתי אם כדאי להאמין. ביקשתי מהם רק דבר אחד: שאלות. כמה תהו אם יש הוכחות, אז הראיתי להם ציוץ שמספר על כך ושאלתי אם טוויטר נחשב מקור אמין. הבנו יחד שזה לא מספיק. "מה לגבי תמונה?" שאל אחד.

בטח, אמרתי והצגתי צילום פפראצי של רונלדו בכותל - תמונה שיצרתי בשבע שניות בבינה מלאכותית. שוב ביקשתי: אל תגידו אם זה נכון, תשאלו שאלות. פתאום הן התחילו לזרום. "יש כתבה על הביקור שלו?", "איך הוא בכלל הגיע בלי שאף אחד ראה?", "למה חסרה אבן בכותל?.

הם הפנימו במהרה כמה קל לייצר כיום מציאות מזויפת משכנעת. אז בניגוד להרצאות קודמות בחרתי להתמקד איתם רק בדבר אחד: אילו שאלות לשאול כדי להבין אם משהו אמיתי. אחרי שנים שאני מלמד חשיבה ביקורתית, התחדד לי שהכוח שלה הוא לא בידע אלא בסקרנות. לא בלדעת הכול, אלא בלדעת מה לשאול.

אז דיברנו על שאלות שאפשר לשאול סביב פוליטיקה, צילומי מסך, נתונים בלי מקור - וכמובן סביב החבר הכי קרוב שלהם: האלגוריתם. עורך־צללים שלא אכפת לו אם משהו אמיתי או מזויף, אלא רק אם נישאר עוד רגע מול המסך ונייצר לבעליו עוד הכנסות. ולכן דווקא השקרים, הדרמטיים יותר, זוכים לקדימות.

למדנו לשאול: מה המקור הראשון? איך מי שמספר משהו בכלל יודע אותו? מה הסיכוי שמישהו אנונימי יחשוף משהו מטורף? בכל פעם חזרנו לאותה מסקנה: לא משתפים לפני שבודקים. זה מבאס, הם אמרו אבל הסכימו אתי שזה נחוץ אחרי ששאלתי: למה שירצו להעביר הלאה משהו שאולי שקרי? ובדיקה לוקחת כמעט תמיד חצי דקה: לחפש מקור נוסף, או לבדוק מי המפרסם, לראות אם כלי תקשורת אמין דיווח זאת וכן הלאה.

כמה ימים קודם לכן גיליתי שהכלים האלה עובדים אפילו אצל ילדים בני עשר. נכנסתי לראשונה לבית ספר יסודי לפיילוט. דיברנו על ההבדל בין עובדה לדעה, על פרסומות סמויות ועל בינה מלאכותית, שבה הם כבר משתמשים, והכל דרך משחקים ושאלות.

הבנו יחד שהבינה לא יודעת מה זה אמת, רק מה נשמע נכון ומתוכנתת לרצות אותנו. ולכן היום, יותר מתמיד, המיומנות הזו של שאילת שאלות היא קו ההגנה האחרון שלנו לעצור את הפייק.

כהפעלה ביקשתי מהם לייצר פרסומות "אמיתיות" למוצרים בכיתה. הם צחקו, הגזימו וניפחו, והבינו כך כמה קל לעבוד עלינו. אהבתי במיוחד את הפרסומת ששלהם: "מים - זה נהדר כשאתה צמא!"

בסוף הראיתי להם את "משחק המו"לים" שבנינו ב"שקוף" ומדמה עריכת עיתון. זה דורש מהם להחליט אילו כתבות לפרסם ואילו לגנוז. שמרתי אותו לסוף כי הייתי בטוח שיהיה מורכב מדי: צריך לאזן בין החשיבות הציבורית של מידע נשכני לבין החשש שכלי תקשורת יפסיד הכנסות אם יהיה נשכני מדי. ובאמת, תוך כדי משחק עלו כל כך הרבה שאלות שחשבתי שלא הבינו כלום.

כשסיימנו עשיתי משוב על כל חלק וחלק. הם הבינו את כל חלקי ההרצאה. כמה וכמה תלמידים באו וביקשו קישור כי רצו להמשיך לשחק בו גם בבית (הם בכיתה ה', כן?). אני שיחקתי civilization כשהייתי קטן, והם רוצים לשחק, בשביל הכיף, בלהיות מו"לים של כלי תקשורת. נמסתי.

אני ממשיך להגיע לעוד ועוד מקומות עבודה, ארגונים כמו ביטוח לאומי וכמובן בתי ספר. יש פה ושם יציאות של "רק ביבי", אבל גם הצועקים מהר מאוד מבינים שמשקרים להם ורוצים ללמוד להתגונן. התמונה הגדולה ברורה: הרוב רעבים ללמוד חשיבה ביקורתית. הם רואים את מגפת הפייק, לא רוצים ליפול לתוכה, וצמאים לכלים. יש תקווה.

ובשביל לתרגם את התקווה הזאת לעשייה, הכשרתי בחודשים האחרונים כעשרים מדריכים שמגיעים בהתנדבות לכל הארץ ומלמדים איך להתמודד כלים נגד פייק והשקר התורן בוואטספ. ולא רק מבוגרים: אורט הזמינו אותי השבוע להכשיר קבוצות מח"צים, מדריכי חדשנות צעירים בחטיבת הביניים. הם כבר בדרך להעביר את הידע הזה הלאה לחברים שלהם. ובכל מקום אני משאיר עותק של "אמת או פייק" המדריך המעשי החדש שכתבתי כעת בהתנדבות עם עוגן לעתיד ושקוף. כך הכלים נשארים גם אחרי שאני יוצא מהכיתה. אנחנו אף עמלים כעת על פיתוח משחק לזיהוי פייק דרך השאלות הנכונות.

במערכת החינוך מלמדים ילדים לקרוא ולכתוב, אבל לאו דווקא איך לשאול שאלות. בעידן שבו חלק מהפייק מקורו בשלטון עצמו וכל אחד יכול לייצר אמת חלופית תוך שבע שניות חשיבה ביקורתית איננה תוספת חינוכית נחמדה. זו מיומנות הישרדותית בסיסית.

תומר אביטל הוא מחבר הספר שיצא לאור השבוע: 'אמת או פייק' - מדריך מעשי לחשיבה ביקורתית