בשידוריהחדשות והאקטואליה של הערוצים המסחריים מתנהל בשבועות האחרונים טקס קבוע: עיתונאים, פרשנים ומגישים מתייצבים בחזית להגנה על עצמאות חברת החדשות, נוכח יוזמות החקיקה שמקדם שר התקשורת שלמה קרעי, שאבן נגף מרכזית בהן היא יוזמת שר התקשורת לבטל את ההפרדה המבנית בין החברה המפעילה את שידורי הערוץ לבין חברת החדשות שלה.
המסר המרכזי הוא של פגיעה בדמוקרטיה, מערבוב אינטרסים פוליטיים ואחרים ובהצהרות על תקופה חסרת תקדים שבה הממשלה ושר התקשורת גמרו אומר לחסל את התקשורת החופשית ואת עצמאותם של כלי התקשורת המובילים במדינה.
כבר בראשית הדברים יאמר: יש הרבה מן האמת בחששות ובביקורת המופנית כלפי מהלכי הממשלה, הקואליציה ושר התקשורת - לא רק ברטוריקה, סגנון ודרך, אלא גם במהות השינויים המבוקשים. אך כמו בכל מקרה שבו האמת מורכבת, היא אינה מורכבת בהכרח מאגפים סותרים, אלא משלימים, גם כאן יש "אבל" שצריך להזכיר.
מאחורי הקמפיין הנחוש, החד משמעי, המעלה על נס את חשיבות ההפרדה המבנית, מתרחשת מציאות יום יומית אחרת, עגומה וזוהרת פחות, אבל נוכחת מאוד. ההפרדה המבנית שעליה מצהירים כלי התקשורת כמקדש מוגן, היא קורבן ותיק ומוכר שלהם עצמם. עד כדי כך, שיש מי שיתארו אותה כקליפה ריקה וכמראית עין בלבד, המאפשרת להם להתחבא מאחוריה כתירוץ להיעדר יכולת התערבות ולאיסור שצריך לכבד אותו.
בפועל, יודעים היטב המעורבים, גם אלו שמשמיעים את דברי התוכחה כלפי קרעי וחבורתו הנזקנית, שיקולים עסקיים, העדפות מסחריות ואינטרסים חיצוניים, כולם משפיעים על שידורי החדשות מדי יום. צבר המקרים על פני השנים, והמגמות שהתחזקו מאז הופרדה הבעלות בחדשות 12 לאחר מיזוג רשת וערוץ 10, לא מותירים מקום לספק. הסימביוזה בין חברות החדשות לבעליהן, היא מציאות קיימת שיש מי שנהנה ממנה.
המאבק הפומבי מול שר התקשורת משמש איפוא מסכה נוחה ומתכון לשיפור תדמיתי. במקום דיון ציבורי על עומק המעורבות המסחרית בתוכן החדשותי, גופי השידור מעצבים נרטיב של "הגנה על המקצוע" ועל ערכי העיתונות החופשית, תוך שהם מנקים את עצמם מאחריות למצב שבו ההפרדה המבנית אינה נשמרת כבר מזמן ו"החומה הסינית" הפכה לקיר מחורר וחדיר.
ייתכן שבעת הזו נוח להם יותר להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה מאשר להישיר מבט למראה ולשוחח בגלוי על גבולות ההפרדה, על התלות במפרסמים ובשיקולים המסחריים והאחרים של בעלי השליטה ועל השחיקה ארוכת השנים במרחב העריכתי.
בניגוד לרטוריקה ולנרטיב הפוליטיים שמלווה את הדיון בחוק ברוב המקומות בהם הוא מוצג, נכון היה להציג תמונת מציאות מורכבת יותר, שבה אולי השורה התחתונה מכירה בחשיבות ההפרדה המבנית ועצמאות חברות החדשות, אבל היא משקפת גם מימד של הכאה על חטא וחשבון נפש בעניין אחריותם של בעלי העניין, בהפיכת המנגנון לחלש ובלתי יעיל בעליל.לאלו מצטרפת אוזלת ידה המתמשכת של הרשות השנייה שאמורה לפקח ולמנוע את ההפרות האלה. זה בדיוק המצב המאפשר לשר להציג את הטיעון המניפולטיבי בדבר חריגותה של ההפרדה המבנית בנוף הרגולציה על השידורים, העדר האפקטיביות שלה והטיעון הפופוליסטי שתחרות וטעמי הציבור הם התרופה לכל תחלואי המצב.
אם פעם היה זה פילבר שהציב את נוסחת הכזב לפיה "כעומק התחרות כך עומק הרגולציה", הרי שהפעם מגיע הפופוליזם של קרעי שלוב בברוטליות המאפיינת את מהלכי הממשלה הזאת כלפי מערכת המשפט, העיתונות והדמוקרטיה הליברלית בכללותה, ומציג את כלי התקשורת כצבועים ושקרנים.
כאן טמונה גם הטרגדיה שבדבר: הגישה הזו, שמגלמת סוג של דו פרצופיות ופער בין ההצהרות למעשים בשטח, יכולה להיות זו שתביא לאבדן האמון שביום פקודה יהיה נחוץ כדי לשכנע את הציבור בסכנות האמיתיות הטמונות במהלכי החקיקה של קרעי. היא גם מצטרפת למשבר המתמשך ולסכנה לפגיעה נוספת בתקציב חדשות 13 למשל, ולמעמדן הרעוע של חברות החדשות מול בעלי המניות שלהן.
דווקא כאשר הממשלה מקדמת יוזמה דרמטית שעלולה לאפשר השפעה ישירה על שידורי החדשות, הערוצים עצמם אינם יכולים להתנער מהעובדה שהשפעה קיימת מזמן. יש לנצל את המשבר והאיום הנוכחי, כהזדמנות לתיקון ולביצור העצמאות.
משחק הדמעות של גופי השידור מאפשר להם להצטייר כצד הנרדף, אך למעשה הוא מסתיר מציאות מורכבת במסגרתה הם נהנים מקיום ההפרדה המבנית כל עוד היא משרתת אותם ומתנערים ממנה כשהיא מחייבת שקיפות, רגולציה וגבולות ברורים להשפעה מסחרית אפשרית.
במילים אחרות: הקרב הנוכחי אינו רק על החוק והעצמאות. הוא גם קרב על האמת. על האומץ לדבר בגלוי על מה שהיה ומה שיהיה. ועל השאלה מי באמת שומר על עצמאות עיתונאית ומי רק מתיימר לעשות זאת בכל תנאי ומצב.