מתחת לעץ האיקליפטוס שהיה בצומת גוש קטיף, עמדו מספר תושבים ומחו על המצב הביטחוני בגוש. צהרי יום שישי, אמצע חודש מאי, 1998. עדי טלמור ז"ל ישב בדסק, הרים טלפון ושאל: "אתה כתבנו בדרום?". עניתי שכן והתגובה שלו היתה: "למה אין הודעה על כך?". דקה מאוחר יותר הוא שוב התקשר והטיל את משימת הדיווח ליומן הצהרים הקצר. כאילו שום דבר לא השתנה מהיום הקודם, בו באותה שעה העברתי דיווח לרדיו המקומי בדרום. על הגב, 28 שנים אחרי, השתנתה העיתונות לחלוטין. יש בה הרבה יותר ערוצים מסוגים שונים ועדיין הדיווח לרדיו נשאר היעיל ביותר, המהיר ביותר והמשפיע ביותר. העיתונאי גם השתנה מאוד. ממתווך שמדווח היא והוא עכשיו בעלי דעה שחשוב להם להשמיע.
העיתונאי נמדד באופן בו מילותיו מכוונות צד, חדות, מטלטלות ומזעזעות. רוב הסיפורים תלויי סדר יום. הקצה והקיצון הם נותני הטון העיקריים. מכאן גם שואבים מושאי הסיקור את אופן ההתבטאות. אין שמירה על כבוד האדם אלא על כובד המילים. הביקורת והבקרה מתחרות ביניהן מי תהיה יותר גסה לצד היותה מדויקת וחותכת. העיתונאיות והעיתונאים הפכו להיות פרשני אג'נדה וכך נמדדת חשיבות של סיפור אם הוא מתאים לדעת המספר או שלא.
זהו שינוי שמקורו במקלדת התגובות. שפה שהייתה נחלתם של המגיבים הפכה להיות שגורה גם בפי עיתונאים, כך מאבדת העיתונות את השפעתה וסמכותה. גדולים וטובים שהספידו אותה אמרו שעכשיו כל בעל טלפון חכם הופך להיות סוכנות ידיעות והשאלה היא אם להצטרף למגמה הזאת או להיות אחר.
משפיען רשת או עיתונאי מהזן הישן. יש כאן עוד שאלה: האם צרכן התקשורת ידע להבחין מה הוא סיפור עיתונאי ומה הוא סיפור שאינו דבק בכללי העבודה של העיתונאי? איך עונים על שאלות אלו מבלי שהמשיב יתוייג כבעל דעה השייכת לצד כל שהו במפה החברתית?
נדרשת טביעת עין על טביעת אצבע. נדרשת הליכה בבולטות בין הטיפות. להיות מוגדר כעיתונאי שאינו מטעם. להבין את השינויים אך לא להיכנע להם. קשה אבל אפשרי. שכבת העיתונאים בין אלו שמטעם בעל מאה לבין אלו שמטעם בעל דעה נותרה דקה, אבל היא קיימת. הזכות להשתייך אליה מחייבת התמדה לאורך זמן. אחרי 33 שנות עבודה ו-28 שנים במחלקת האקטואליה של גלי צה"ל, אוכל להגיד שזו התמודדות יום יומית עם הצורך להבין איפה עוברים הגבולות וככל שההצלחה בכך היא עקבית, מקצוע העיתונות ישאר מובחן ומופרד משאר מפרסמי המידע.