בעלת הטור הפוליטי הוותיק והמרכזי בידיעות אחרונות העיתונאית סימה קדמון קיבלה אמש (שלישי) את פרס סוקולוב של עיריית תל אביב יפו, על הסדרה "האחת" ששודרה בכאן 11 והופקה על-ידי קסטינה.
במעמד קבלת הפרס, נשאה קדמון נאום חריף נגד הממשלה (צפו בו למעלה במלואו), שהתכתב עם המאבק נגד חקיקת הרפורמה של קרעי בתחום השידורים. נזכיר: מוקדם יותר אתמול הגיעו עשרות עיתונאים ואנשי תקשורת לכנס נגד חקיקת הרפורמה שיזם ארגון העיתונאים ומועצת העיתונות. בכנס נכחו בכירים מערוצים 13, תאגיד השידור וכלי תקשורת נוספים - אך בלטה במיוחד הנוכחות של בכירי קשת וחדשות 12, הנפגעים העיקריים מהחקיקה. מערוץ 14 נכח רק השדרן אמיר איבגי, המועסק גם בגלי צה"ל - העומדת בפני סגירה. מערוץ i24news - שעומד להרוויח לא מעט אם חקיקת קרעי תעבור - לא הגיע איש.
"אני לא קולנוענית. אני באה מעשרות שנים, כמעט 40 שנות כתיבה בעיתונות המודפסת", כתבה בין היתר קדמון. כתבתי בעיתון הארץ, אחר-כך הייתי בעלת טור פוליטי במעריב ומאז שנת 1998 בידיעות אחרונות. כתיבה עמלנית, מפרכת, של איסוף חומר- שבשבילו עלי להיות בקשר עם אנשים שאני מעריכה, כאלה שאני מעריכה פחות וכאלה, בעיקר בשנים האחרונות, שאינני מעריכה כלל, והם הולכים ומתרבים".
"כיסיתי בזמנו את הלווייתו של מאיר כהנא. במקום לעמוד עם העיתונאים על במה מגודרת שהוקצתה לנו, לבשתי בגדי חרדית ונטמעתי בקהל. זה היה ערב מפחיד ונורא. תופעות שאנחנו רואים היום נראו כבר אז, ב-1990. האלימות, הגזענות, הקללות, ההתפרעויות. אחרי שכתבתי טור על תחושותיי אלה בעמוד ראשון במעריב, התנוססו מעל תחנות אוטובוס הכתובות "מוות לסימה קדמון". אלמונים התקשרו אלי הביתה וביקשו את הכתובת מילדיי הקטנים. דן מרגלית, אז עורך מעריב, ביקש מהמשטרה להסתובב ולשמור על ביתי. והיו בהמשך איומים נוספים - אבל לא עשינו מזה עניין. חשבנו, שאלה אירועים חד-פעמיים. לא האמנו שמדובר בתהליך, שילך ויתעצם.
"ואכן, האיומים על עיתונאים הולכים וגוברים. אם בעבר זה היה מעשה יחידים, בריונים הפועלים על דעת עצמם- היום זה נעשה בברכת השלטונות, או בקריצת-עין מעודדת של ראש-הממשלה, שרים וחברי-כנסת. הם מתחבקים ומצטלמים עם הבריונים, משלחים אותם לפעולה, מברכים אותם אחריה".
בהמשך התייחסה קדמון לצעדים של קרעי. "במקביל מתבצעות פעולות חקיקה, שנועדו להרתיע את כלי התקשורת העצמאיים, להלך עליהם אימים, לערער את הבסיס הכלכלי שלהם, להפוך אותם לבני ערובה. חוק שידורים הנחקק בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה והיועצת המשפטית לכנסת. הרצון לכבול, לאזוק לגופים מסחריים, לשיקולים מסחריים, את חברות החדשות בטלוויזיה. לסרס את התאגיד, שקיומו כל כך חיוני. לסגור את גלי צה"ל. להשתלט על מדידת הרייטינג. כל זה מלווה בשיח רעיל, אלים וכוזב, של כלי-תקשורת המשרתים בקול גדול את ראש-הממשלה, ושל העיתונאים שלו, התועמלנים שלו, השתולים בכלי תקשורת שונים.
"התקשורת הייתה ליעד, שאותו יש להפחיד, לכבוש, לנפץ, לנתץ. כמו את המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט. כמו את כל שומרי הסף. כמו את כל מוסדות המדינה. חבל שבמעמד החגיגי הזה אין מנוס מלשלב דברי אזהרה. לא הייתי רוצה להעכיר את מצב הרוח המחורבן כבר ממילא. רק להביע תקווה שעוד נראה ממשלות אחרות, ימים אחרים ותרבות אחרת".
לבסוף הודתה קדמון לאנשי כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי, למנכ"ל, גולן יוכפז, לסמנכ"לית הטלוויזיה, טל פרייפלד ולמנהלת המחלקה הדוקומנטרית, גילי גאון. עוד הודתהלעורך שלה במעריב, יעקב ארז, ש"היה זה ששבר עבורי במו ידיו את תקרת הזכוכית, והפקיד בידיי את הטור הפוליטי הפותח במוסף השבת, בתקופה שבה זה ממש לא היה מובן מאליו".