בימים האחרונים סיקרה התקשורת את ההסלמה המדאיגה בנגב: מצד אחד אירועים חמורים של הצתות, פגיעה ברכוש והטלת פחד על תושבים; ומצד שני תגובות אכיפה של המשטרה כנגד תושבי הישוב תראבין שהוגדרו על ידי התושבים כענישה קולקטיבית ואלימה.
לאירועים האמורים קדמו יחסים מתוחים ממילא בין יהודים לבדואים בנגב, הניזונים באופן שוטף מהרשתות החברתיות. ברשתות החברתיות מוצגת "עמדה ציבורית" נפוצה של תושבי הדרום, לכאורה, שמתארת את החברה הבדואית כולה כעבריינית וכאיום ומלבה את המתיחות.
ואולם, מניתוח השיח ברשתות החברתיות שביצעו מרכז אקורד באוניברסיטה העברית ופייק ריפורטר, ארגון מחקר שנלחם בהפצת דיסאינפורמציה ושיח זדוני ברשת, עולה כי הצגת החברה הבדואית כעבריינית ומסוכנת איננה עמדה נפוצה כפי שניתן היה לחשוב, אלא תופעה מובהקת של "קונצנזוס מדומה" (false consensus) - מספר מצומצם של מחוללי שיח מצליח לייצר תחושה שעמדה מסוימת היא "עמדת הציבור", באמצעות הפצה אינטנסיבית והדהוד הדדי של מסרים חוזרים.
2% מהתוכן אחראים לכ־18% מהחשיפה
במיפוי שיח על החברה הבדואית ברשת X שביצעו פייק ריפורטר ואקורד זוהו כ־11,600 אזכורים עם חשיפה מצטברת של כ־10 מיליון צפיות, אולם בבדיקה מעמיקה יותר נמצא כי שבעה חשבונות מרכזיים, שאחראים בעצמן ל־־2% מהתוכן אחראים לכ־18% מהחשיפה (כ־1.87 מיליון צפיות). כלומר, אותם חשבונות מהדהדים זה את זה שוב ושוב ומייצרים מצג כוזב של "דעה ציבורית".
החשבונות הם (מסודרים על פי מידת השפעה בסדר יורד): אלעד הומינר, איילת לאש, תנועת רגבים, אלחנן גרונר, הקול היהודי, תורת לחימה, מורן טל.
על פי המחקר, המסרים המרכזיים שמופצים באותם 7 חשבונות כוללים הצגה של כלל החברה הבדואית כמעורבת בפשיעה ובהתפרעויות; טשטוש מכוון בין אלימות עבריינית של יחידים לבין ציבור שלם; מסגור אירועים נקודתיים כהוכחה ל"אובדן שליטה" ו"איום מתמשך"; והצדקה של אכיפה חריגה ואלימה כתגובה הכרחית.
לדברי החוקרים "בפועל, שבעה חשבונות מרכזיים בלבד אחראים לחלק קטן מאוד מהתוכן - אך להיקפי חשיפה עצומים - וכך נוצרת אשליה שמדובר בעמדה ציבורית רחבה ומוסכמת".
"השיח הזה אינו מתקיים בחלל ריק. הוא פועל בתוך מציאות של קיטוב עמוק בישראל, ומזין אותו. במציאות של קיטוב, מתעצמת דה־הומניזציה ותפיסה הומוגנית של הבדואים והתפיסה ש"הם כולם אותו הדבר". מסגור כזה יוצר קרקע נוחה לפוליטיקה של פחד ואיום: ככל שהזהות הקבוצתית נתפסת כמאוימת יותר, כך גוברת הנכונות לתמוך ביד קשה, בענישה קולקטיבית ובתגובות שמחריפות את האלימות במקום לצמצם אותה".
במחקר נוסף של מרכז אקורד, שבחן תפיסות של יהודים ובדואים תושבי הנגב, עולה שמרבית התושבים מתנגדים לתוקפנות כלפי הקבוצה השנייה - אבל כל קבוצה נוטה להעריך בטעות שהצד השני פחות מתנגד לתוקפנות כלפיה. בעוד שמעל 90% מהחברה הערבית בנגב מתנגדת לתוקפנות, ומתוכם, מעל 60% מתנגדים לתוקפנות במידה רבה, רק 18% מהיהודים מאמינים שהבדואים בנגב מתנגדים לתוקפנות נגדם במידה רבה.
כניסה לשנת בחירות
לדברי החוקרים, "מה שמזין את התפיסה המוטעית הזו הוא בין השאר הרשתות החברתיות. נוכחות מתמדת של שיח שלילי מפעילה מנגנונים פסיכולוגיים בעלי השלכות הרסניות. היא מחזקת את התפיסה של הבדואים כקבוצה אחת (הומוגנית) ויוצרת מציאות שקרית ומעמיקה פערים בין הקבוצות. הכניסה לשנת בחירות מדאיגה במיוחד: הנגב והחברה הבדואית הופכים לזירה "נוחה" להסלמה ציבורית ולספינים פוליטיים. גם כאשר המידע איננו שקרי, האופן שבו הוא מוצג, היעדר פרופורציות וגוון חיובי, יחד עם היקף התפוצה - יוצרים בפועל דיסאינפורמציה מעצבת מציאות".
"התמודדות אחראית עם המצב בנגב מחייבת הבחנה ברורה בין עבריינות חמורה שיש לטפל בה בנחישות ובאכיפה ממוקדת, לבין דה־לגיטימציה והכללה של חברה שלמה. אחריות זו מוטלת הן על מקבלי ההחלטות והן על השיח הציבורי והתקשורתי. רשתות חברתיות אינן רק זירה לשיקוף עמדות - הן מעצבות תפיסות מציאות. בתקופה רגישה של טראומה, פחד וקיטוב, האחריות להימנע מהכללות, מהסתה ומהעמקת השסע היא קריטית לביטחון של כל תושבי הנגב".