באוגוסט 2015, באמצע העשור הקודם, פירסם ספי עובדיה, אז בערוץ 10, סדרת כתבות תחקיר על מירי רגב, מי שהיתה אז שרת התרבות והספורט. רגב הגישה תביעת לשון הרע נגד עובדיה ונגד הערוץ וההליך הניב הלכה משפטית חשובה של בית המשפט העליון. משפטנים כמונו, הלומדים ומלמדים דיני לשון הרע, נהנים לכתוב על הלכות כאלו וללמד אותן וכך עשינו גם אנחנו. אלא שההיבט החשוב באמת בפרשה לא טמון בהלכות שנפסקו או באבחנות המשפטיות המרתקות (והן מרתקות!), אלא בלוח הזמנים של ההליך.
רגב הגישה את התביעה באוקטובר 2015 שבועות ספורים לאחר פרסום הכתבות. התביעה נשמעה בבית משפט השלום בירושלים ופסק הדין ניתן כארבע שנים לאחר הגשת התביעה ופרסום הכתבה. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן ניתנה רשות לערער לבית המשפט העליון וזה הכריע בעניין במרץ 2024 (כתשע שנים לאחר הפרסום המקורי), כשהחליט להחזיר את התיק לבית משפט השלום, לצורך בירור עובדתי נוסף.
דיני לשון הרע נועדו לתקן פגיעה בשם הטוב, כשפגיעה כזו אינה מוצדקת, ומשפטי לשון הרע אמורים להגשים מטרה זו. אבל כשמשפטי לשון הרע נמשכים לאורך שנים, הם אינם יכולים להשיג את מטרתם, גם אם פסק הדין יהיה נכון וצודק. התמשכות ההליכים בתביעות לשון הרע אינה חריגה. אפשר היה להאשים בכך את השופטים, את עורכי הדין ואת החוק והכללים הפרוצדורליים הקבועים בו. זו ביקורת מוצדקת במקרים רבים, אבל היא מתעלמת מכך שיש להבטיח את זכויותיהם של צדדים בתיקים רגישים כמו תביעות לשון הרע ובנוסף לכך הזמן השיפוטי הוא משאב מוגבל ומתן עדיפות ביומן בית המשפט לתיקי לשון הרע תבוא בהכרח על חשבון תיקים אחרים בנושאים חשובים לא פחות. הביקורת והתשובה עליה לא משנים את העובדה שאין עליה ויכוח: משפטי לשון הרע מוכרעים שנים לאחר הפרסום, כשהנזק מהפרסום נמשך לכל אורך אותן שנים וכשבסופו של דבר בית המשפט מכריע לטובת התובע או הנתבע, כמעט אף אחד לא זוכר את פרטי הפרסום.
מתוקף עיסוקנו בתחום אנו נפגשים עם נפגעים מפרסומי לשון הרע שרוצים בתיקון הפגיעה בשמם הטוב ונאלצים לשקף להם את המציאות: אם יגישו תביעה לבית המשפט יאלצו להמתין שנים עד להכרעה בעניין. במקרים רבים הם בוחרים בכל זאת להגיש תביעה מתוך הבנה שאין להם דרך אחרת לתקן את הפגיעה בשמם הטוב ובעניין זה הם צודקים, בעיקר הם ברצונם לקבל פיצוי כספי או להעניש את המפרסם בתשלום "קנס" על הפרסום הפוגע.
לנוכח הכשל בניהול משפטי לשון הרע יזמנו את הקמתו של בית הדין לתקשורת. בית הדין יפעל כערכאת בוררות בתיקים שבהם שני הצדדים יתנו את הסכמתם לדיון בפניו ולפיכך הכרעותיו יהיו מחייבות. ייחודו של בית הדין הוא בכך שהוא מתחייב לפסק דין תוך כשבועיים ממועד הגשת התביעה.
הוא יכול לעשות זאת באמצעות תקנון מפורט שלפיו יתנהלו ההליכים בפניו בדרך אחרת מכפי שמתנהלים ההליכים בבית המשפט. התובע יצטרך לוותר על פיצוי כספי ולהסתפק בפסק דין שיטהר את שמו באמצעות צו לפרסום הבהרה ותיקון, הסרה של הפרסום ואיסור על חזרה עליו. יש הגבלה על היקף המסמכים והעדים שישמעו, ובתיק תתקיים רק ישיבה אחת, במועד מוסכם מראש, תוך עשרה ימי עבודה ממועד פתיחת ההליך. בישיבה בודדת זו יציג כל צד את כל ראיותיו וטענותיו ושלושה ימים לאחריה ינתן פסק הבוררות.
בית הדין לתקשורת לא מתאים לכל המקרים, אולי אפילו לא לרובם, אבל באותם מקרים בהם הנפגע מעדיף תיקון כמעט מיידי לשמו הטוב ומוכן לוותר על האפשרות לקבל פיצויים, ולמי שפרסם את הדברים חשוב שלא להיות חשוף לסיכון כספי במשך שנים והוא מעדיף הכרעה תוך זמן קצר ובעלות נמוכה - בית הדין לתקשורת הוא הפיתרון המושלם.
עו"ד אורי שנהר הוא שותף במשרד חדד רוט שנהר, מחבר הספר "דיני לשון הרע" ומרצה באוניברסיטה העברית. ד"ר יובל קרניאל הוא מומחה למשפט ותקשורת לשעבר היועץ המשפטי של הרשות השניה ומרצה באוניברסיטת רייכמן. השניים הקימו לאחרונה את בית הדין לתקשורת כערכאת בוררות מהירה בתביעות לשון הרע.