מי שצפה אמש במהדורה המרכזית של חדשות 12, או שקם הבוקר לכותרות העיתונים שנסגרו לדפוס באישון לילה, יכול היה להתרשם שתקיפה אמריקנית היא רק עניין של שעות, אפשר שאפילו קודם לפגישה בין השליח וויטקוף לשר החוץ האיראני, זאת שנכון לשעת לילה מאוחרת, כלל לא היה ברור אם תתקיים.
איך נבנתה ההנחה הזאת? קצת על סמך אורך הפגישה בין וויטקוף לראש הממשלה ולצמרת הביטחונית (טיפ לוויטקוף: האוכל במסעדת "פרא" הוא אכן טעים מאוד, אבל עוד לא נולדה המנה שתצדיק ארבע שעות בחדר סגור עם נתניהו ובכירי מערכת הביטחון) והרבה על דיווח של ברק רביד מוושינגטון שתיאר את מה שהוגדר כ"נסיגה איראנית מההבנות".
הוסיפו לזה אירועים שהוגדרו בטלוויזיה הישראלית (כלל הערוצים) כ"פרובוקציות איראניות" (עיכוב של מכלית אמריקנית במצרי הורמוז ומל"ט שחג באופן חשוד ליד נושאת המטוסים לינקולן) ואם לא די בכל אלה, הרי שמעל הכל פוזר קורטוב של התבלין הנהדר "ווישפול ט'ינקינג", מתוך הנחה שהתקבעה כאן כאקסיומה, לפיה תקיפה אמריקנית באיראן תהיה טובה לישראל הרבה יותר מהסכם.
אז הלכנו לישון עם הידיעה המנחמת שנחשף פרצופם האמיתי של האיראנים (וברור שהאמריקאים ללא יסכימו לדרישות המגוחכות כמו העברת השיחת מטורקיה לעומאן) והתעוררנו עם דלי של מים קרים (או אולי נכון יותר לומר "מים כבדים") לפרצוף.
מה עוד ציפה לצופי החדשות בבוקר? הידיעה מלשכת ראש הממשלה לפיה "ראש הממשלה הבהיר לוויטקוף שאסור לסמוך על האיראנים". ידיעה כל כך מופרכת עד שאי אפשר כבר לדעת עוד האם מי שהוציא אותה בטוח שכולנו מטומטמים או רק שנותרו מספיק כאלה בבייס שלו.
אפשר כבר לדמיין את השיחה בין וויטקוף לבוס טראמפ: "סטיבן, אתה בדרך לעומאן?" ישאל הנשיא - וויטקוף יענה: "לא מיסטר פריזדנט, ביבי הסביר לי שהאיראנים שקרנים, אז החלטתי לבטל הכל. אני מציע שתתקוף, אבל לא בשמונה בערב, שבדיוק יש לי שני מקומות על הבר ב'פרא'".
הבדיחה היא כמובן רק עלינו - ועל מערכת חדשות (במקרה דנן 12-N) שמעבירה הודעות מטעם כאלה כאילו היו דברי אלוהים חיים.
חכמים בלילה
שני דברים עיקריים אפשר ללמוד מ-24 השעות האחרונות בתקשורת הישראלית. הראשון הוא שנוכחנו שוב עד כמה בעידן שבו מתנהל העולם על פי רצונו (וגחמותיו) של איש אחד שחי בין מיאמי לוושינגטון, רוב החדשות החשובות, גם כאלה הנוגעות ישירות לביטחון ישראל, מתקבצות בלילה, פטורות מלוח הזמנים של הטלוויזיה בישראל שלפיו נאמרים דברים חשובים רק כדי שייחשפו בין שמונה לתשע בערב.
הדבר השני שמתברר - והוא חמור הרבה יותר, הוא שהתקשורת הישראלית, להוטה לרצות את קהל הצופים והמאזינים שלה, מוסיפה חטא על פשע.
מהו החטא ומה השפע? הפשע היה הסתרה מכוונת של מה שקרה בעזה במשך כשנתיים מצרכן החדשות הישראלי, כפי שהודה גיל סדן, הפרשן הוותיק לענייני ערבים של קול ישראל, בריאיון לרועי כ"ץ ("תעודת עיתונאי" ערוץ הכנסת).
ההסתרה הזאת נבעה, במקרה הטוב, מרגשות פטריוטים (מוטעים, אבל לפחות מתוך כוונה טובה) ובמקרה הפחות טוב מכך שעורכי החדשות הניחו שעם ישראל מעדיף שלא לדעת.
הפטרוניות הפטריוטית הזאת מטופשת: עם ישראל היה חייב לדעת מה קורה בעזה. סביר להניח שזה לא היה מוריד כהוא זה מרצונו לנצח בכל מחיר, אבל אי אפשר להגיד "בכל מחיר" מבלי לדעת מהו.
אבל מה בקשר לחטא? ובכן החטא הוא הענקת התחושה שהמשטר באיראן עומד ליפול בתוך זמן קצר, אחרי תקיפה אמריקנית שהיא כמעט ודאית, מאחר ש"טראמפ עבר את נקודת האל-חזור" כפי ש"מעריכים בישראל".
למען הסר כל ספק: יתכן מאוד שמדובר בנבואה שתתגשם. יתכן שכל השיחות בטורקיה או בעומאן, עם או בלי מדינות נוספות, רק על הגרעין או גם על הטילים הבליסטיים וכיו"ב - אינן אלא יותר ממסך עשן שמאחוריו מכינים האמריקאים מהלומה ניצחת. יתכן שטראמפ אכן עבר את נקודת האל-חזור.
לדבורי אין מושג
העניין הוא כזה: אף אחד לא יודע טוב יותר מכם, המנחשים מה יהיה. לאף אחד אין מושג: לא לברק רביד, לא לניר דבורי, לא לאלון בן דוד או לאור הלר, לא לנתן גוטמן, נריה קראוס, בבק יצחקי או אפילו עמית סגל.
זו ממש לא אשמתם, כי בינינו, אפילו לנתניהו אין מושג! במקרה הטוב הוא יקבל אזהרה של כמה שעות (בין אם ארה"ב תתקוף ובין אם תחתום על הסכם שמשמעותו הפקרה של ישראל לחסדי האמונה בכנות כוונותיהם של אויביה).
ראו מה זה: כולם חכמים, לכולם יש מקורות נהדרים, כולם יודעים לקרוא את הניו יורק טיימס בשפת המקור, ועדיין, לאיש מבניהם אין אינפורמציה מהימנה יותר מזו שקיבלתם מנהג המונית האחרון שאיתו נסעתם, מהקולגות בפינת הקפה בעבודה או מהמניקוריסטית שעשתה לכם לק-ג'ל.
אז למה מבלבלים לנו את המוח כבר קרוב לחודש במצג שווא כאילו מישהו יודע מה עומד לקרות? כי הם מוכרחים למלא את החלל באוויר חם. כי גופי השידור התמכרו למהדורות חדשות בנות שעה וחצי בכל יום (מה שמחייב את הערוצים המסחריים להפקה אחת בערב שאינה שייכת למחלקת האקטואליה שלהם. לרוב תכנית ריאליטי).
עד כאן עוד אפשר לסלוח לפרשני האקטואליה שלנו. הבעיה היא שאם בודקים את הדיווחים על מה שצפוי בזירה האיראנית, מקבלים הטיה גדולה למה שנתפס כרצוי למדינת ישראל (פגיעה קשה באיראנים במחיר של פגיעה מינימלית, אם בכלל, בישראל).
שכחו את 7 באוקטובר
כאן יש כבר התנגשות של הצורך עם החובה. הצורך הוא להתחבב על עם ישראל, כמו בהסתרת המצב האמיתי בעזה (הרג של עשרות אלפים, מתוכם רק כ-30% שאותם אפשר להגדיר כפעילי חמאס), כמו בכל פעם שמזכירים את חיילי צה"ל ומוסיפים את המילה "הקדושים" (דני קושמרו, פעמיים במונולוג הפתיחה של אולפן שישי).
שלא יהיה לאף אחד ספק: גם אני רוצה מאוד שהמשטר האיראני יעבור מהעולם, גם לי יש אינטרס ברור שמדינת ישראל לא תיפגע מעוד מתקפות טילים, גם אני בעד שצה"ל ינצח (בכל מחיר, חוזר ומבהיר: בכל מחיר!), גם אני מעריך מאוד את ההתגייסות של הלוחמים בסדיר ובמילואים, אפילו מצדיע להם - ובכל זאת, גם אם כולם שליחי-מצווה, ברור שלא כולם "קדושים", באשר אין ציבור שהוא כולו קדוש. כמה חלאות אדם יצליחו להסתנן תמיד לכל מסגרת, אפילו הם חריגים מאוד (והרי היו חריגות בעזה).
אז למה אני מתקומם? כי אני זוכר שלא באה מתקפת הרצח של 7 באוקטובר לעולם, אלא מפני ששומרי הסף בעיתונות, השמיעו לי את מה שהיה נדמה להם שאני, האזרח הישראלי, רוצה מאוד לשמוע.
ערב אותו חג שמחת תורה ארור, מלאו עמודי המוספים בכתבות לרגל 50 שנים למלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר). המוטו המשותף לכולן: למדנו את הלקח, "צה"ל ערוך לכל תרחיש" מסרו הכתבים הצבאיים בטון של מג"ד המדבר אל חייליו. בדיעבד התברר שהיה ערוך לכל תרחיש מלבד זה שקרה בפועל.
ועכשיו? שוב עולה אותה מנגינה: "כוננות שיא בישראל" מדווחים אותם אנשים בדיוק ומשבחים את כושר היירוט ("מעל 90%") של מערכות ההגנה האווירית שלנו.
אני מצדיע ללוחמי ההגנה האווירית, אבל גם מוסיף שלא מעניינים אותי ה-90% שיצליחו ליירט, אלא אותם 10% שיעברו בחורי המסננת...
איפה הייתם ומה עשיתם
אז האם נשאלות השאלות הקשות? הן בסבב הקודם ראינו יכולות פגיעה טובות של האיראנים בסמוך ליעדים אסטרטגיים. האם יוכלו לגרום נזק גדול יותר אם יירו, אפילו מתוך ייאוש, במכוון דווקא למטרות אזרחיות גדולות? מה עשתה ממשלת ישראל במשך 7-8 חודשים כדי לתת לאזרחים פתרונות מיגון טובים יותר?
האם לחיזבאללה למשל, אם יתאבד על המתרס האיראני, יש יכולת לגרום לנזקים גדולים יותר בעורף הישראלי מאשר גרם בשנה הראשונה למלחמה?
אני לא שואל מתוך תבוסתנות, חלילה, אלא דווקא מתוך הערכה כי אפשר שסיבוב נוסף מול האיראנים הוא בלתי נמנע (ואולי טוב שכך, על פני פייק-הסכם), שיכול להיות שמדובר אפילו באינטרס ישראלי מובהק, למרות המחיר שאנו עלולים לשלם.
גם אני, ממש כמו כולכם, רוצה ללכת לישון בלילה כשאני מרגיש מוגן ובטוח, חוסה תחת כנפיו של צבא ההגנה לישראל, החזק, זה ששוב לא יפתיעו אותו, זה שערוך ומוכן לכל תרחיש. רק שאז אני נזכר שבדיוק כך נכנסתי למיטה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר ההוא, והתעוררתי כמו מדינה שלמה לצופרי האזעקה. ומילא אני, במרכז הבטוח-יחסית: יש מי שהלך לישון עם אותה תחושת ביטחון וגם לגיהינום שאין גרוע ממנו.
מרבית מפקדי צה"ל התחלפו מאז, לרבות רמטכ"ל וראש אמ"ן, שר הביטחון הוחלף, כמוהו גם ראש השב"כ, ראש המוסד יסיים בקרוב את תפקידו. נותרו על כיסאותיהם רק שני גורמים: ראש הממשלה ואנשי התקשורת שהיו שותפים סבילים למחדל ההוא. ההוא "שלא העירו אותו" וכלבי השמירה שלא נבחו בזמן.
להגנתם ייאמר שאפשר שנרדמו אז מפני שכמעט לאיש מהם לא היה זיכרון ברור ממלחמת יום הכיפורים. מה יגידו עתה בחלוף פחות משנתיים וחצי, כשהם מפטמים אותנו שוב בקשקושים על "מוכנות שיא"?