כמה ישראלים ימותו במלחמה עם איראן? אל תצפו מהתקשורת לתשובה

ניר דבורי מחייך כממתיק סוד. בתשובה לשאלה: "האם ישראל תהיה שותפה למתקפה אמריקנית?", הוא עונה לניב רסקין משהו כמו: "אל תמשוך אותי בלשון", כמבקש לומר: "את מה שאני יודע אסור לי לגלות, תבינו מהשתיקה פלוס החיוך מה שתבינו".

לדקה הטלוויזיונית הזאת יכולות להיות שתי פרשנויות אפשריות: או שניר דבורי לא יודע מהחיים שלו - ואז הוא מעמיד פנים, כלומר - משקר. או שהוא יודע דבר מה, אבל מעדיף להיות שותף סוד נאמן על פני זכות הציבור לדעת.

תגידו שאך טבעי הוא שבמדינת ישראל, ששמירת סודות ביטחוניים (וכמובן חובת הבאת כל חומר בנושא לאישור מקדים של הצנזורה) היא חלק חשוב מהסיקור הצבאי רב השנים שלה, יתקיים מתח בין שמירת הסוד לבין זכות הציבור לדעת.

כל זה נכון כמובן, עד שמגלים את המהירות המבהילה שבה מדבררים הכתבים הצבאיים את הצבא, במקום לחשוף, לחקור, להתריע ולהזהיר. זו לא חכמה להזהיר (למשל) שצה"ל מאבד כוח אדם איכותי בגלל שכר נמוך (מה שמשרת תמיד את הגדלת תקציב הביטחון גם מסיבות לא ענייניות).

זו גם לא חכמה להזהיר מפני מחסור בלוחמים (חצי אמת שכמוה כשקר, בצבא שאינו מעכל עוד שהוא כבר לא יכול להיות "צבא העם" במציאות שבה בקרוב יעלה מספר הלא-מתגייסים בכל שנתון על מספרם של המתייצבים בבקו"ם).

זו חכמה קטנה מאוד לדברר את הגוף שאתה אמור לתחקר ולבקר, ולפעמים זה אפילו מסוכן. לא נתלה את קולר האשמה בטבח 7 באוקטובר במחדלי הכתבים הצבאיים. רק נזכיר שערב שמחת תורה, שהיה גם 6 באוקטובר, יום השנה ה-50 למלחמת יום הכיפורים, מלאו המוספים בכתבות-מטעם לפיהן "צה"ל מוכן לכל תרחיש".

ביישובי העוטף יש מי שלא הספיקו אפילו לקרוא את מוספי החג כשהתעוררו מצעקות בערבית, לפני שנטבחו, נאנסו ונחטפו. מעטים מהעושים במלאכה התקשורתית הסיקו מסקנות אישיות. רבים יותר עפו על זמן המסך המשופר שקיבלו, ומרום מעמדם אנחנו שומעים מפיהם עתה על כוננות-שיא במערכת הביטחון.

האמת היא קצת יותר מורכבת: איש מאתנו אינו יודע שום דבר באשר למלאי אמצעי ההגנה שיש לישראל. מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שהאיראנים יכולים לפגוע בלב יישובים אזרחיים, שחסרים ממ"דים ומקלטים ועוד נושאים שאנו אולי מעדיפים להדחיק.

להיות מודע אין פירושו להיות תבוסתן. אפשר לתרגם את הידיעה הזאת לדרישה בלתי פוסקת מהממשלה לעשות (למשל בנושא המיגון שבו לא נעשה כמעט דבר!) ומצה"ל לעמוד על קצות אצבעותיו. למה אנחנו לא עושים את זה מספיק?

בעיקר כי האנשים שאמורים לגרום לנו לדאוג, אנשי התקשורת שמסקרים את פעילות מערכת הביטחון מסממים אותנו במסרים מרגיעים, שנשענים על התבדות תחזיותיהם של רואי השחורות שרק לפני שנתיים צפו שקו הרקיע של תל אביב לא ייראה אותו הדבר אחרי מתקפת טילים מצד חיזבאללה.

העובדה שהעורף הישראלי שרד את מתקפות הטילים מעזה, לבנון, תימן ואיראן עם מספר נמוך יחסית של נפגעים, הפך את כל מי שמעדיפים להתריע מאה פעם ולא להירדם בשמירה פעם אחת, למי שמשדרים פאניקה.

אז הנה התחזית שלי: מאות מבנים הרוסים בעורף הישראלי במקרה של מלחמה עם איראן ואלפי חללים. איך אני יודע? תנו לי להרגיע אתכם: אני לא יודע כלום.

רק שכך הם גם כל מי שמשדרים לכם בנימה סמכותית שאנחנו ערוכים ומוכנים לכל תרחיש (ולמען הסר אפילו את הספק הקל שבקלים: הלוואי שאישאר תמיד בצד של המטומטמים-חרדתיים עת צה"ל יכה באיראנים עוד לפני שיצליחו לשגר ולו טיל אחד!).

הכוונה אינה להיטפל לניר דבורי (שיצא לי לעבוד לצדו לפני כמעט 20 שנה והזיכרון שלי ממנו הוא של איש מקצוע אמין ובחור חביב להפליא) ולא לאף אחד מהקולגות שלו באופן אישי.

דבורי הוא בסך הכל מייצג של תופעה: כשאתה מדגמן מבחני אומץ ב"מועדון לילה" ומוכתר רשמית ליורש של רוני דניאל המיתולוגי, קל להתבלבל.

כדי להכניס לפרופורציות הראויות את התחזיות הביטחוניות שלו באשר לאם ומתי תפרוץ המערכה מול איראן, קל וחומר באשר להיקפה ותוצאותיה. נאמר רק שסטטיסטית אותה רמת דיוק יכולה להתקבל אם תחזית שכזאת הייתה מתבקשת מכוכבי ה"פוסקאס", אשר ונהוראי בן עוז, שהופיעו לפניו, או משלומית מלכה שהופיעה אחריו.

יהיה זה לא הוגן לבקר את התקשורת הישראלית בתקופת ההמתנה האיראנית (להבדיל מתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים) מבלי לגלות הבנה למצוקתה.

רצה הגורל (וטראמפ) והידיעה הכי חשובה שבחדשות היא נושא שנגמרו כבר כל המילים כדי לסקרו כהלכה. מצד אחד, אזרחי ישראל עלולים למצוא את עצמם בכל רגע נתון מוקפצים לממ"דים, המקלטים וחדרי המדרגות (כמה מקלטים חדשים נבנו כאן ב-8 החודשים שחלפו מאז הסבב הקודם, ביוני 2025? הנה לכם שאלה אמיתית שלא שאל שום עיתונאי!), מבטלים חופשות, מעכבים רכישה של תחפושות...

מצד שני התקשורת לא מסוגלת לקדם אותנו אפילו במילימטר לקראת הבנה טובה יותר של הסיטואציה. אפילו בעלי האגו העצום שבין פרשנינו, מודים הפעם בהכנעה שאין להם מושג. מודים - אבל לא מפסיקים לנסות ולהאיר מ"זווית קצת אחרת" את המתרחש.

זה מיוחד כמו חתונה בגני שקר כלשהו בין ספירת העומר לתקופת בין המצרים: כל מהדורות החדשות נראות אותו הדבר. שוב מסבירים שהכל תלוי בטראמפ, שוב מציינים שיש עוד פתח לדיפלומטיה - ואז עוברים לספור כלי שיט אמריקאים בקרבת המפרץ הפרסי, כולל איורים של מטוסים, עד שכל ילד בגן יודע לדקלם שלאמריקאים יש כבר 200 מטוסי קרב. לא שזה יעזור לו לא למעוד על הסקטבורד בדרך לממ"ד.

ברור שידיעה על איראן חייבת לפתוח את המהדורה, אבל תארו לכם כמה מרענן היה לשמוע אותה כך: "מלחמה עם איראן עלולה לפרוץ בכל רגע, למרבה הצער אין לנו שום מידע חדש שיעזור לכולנו להבין טוב יותר מה צפוי. למרבה השמחה סביר להניח שיהיה לנו פרק זמן ארוך מספיק בין ההתראה על ירי טילים לפגיעתם. עכשיו נעבור ברשותכם ליתר חדשות היום".

הסיכוי שניתקל בידיעה כזאת שואף לאפס. למה? כי טוב לתקשורת (בהכללה) להצמיד אותנו למסכים עם כותרות כמו "מתיחות שיא" או "כוננות שיא" ולהצעיד בסך מומחים שמיום ליום הופכים לשרלטנים.

אין לדעת כמה ישראלים ימותו במלחמה שתפרוץ (או שלא), הלוואי שלא ימותו בכלל. מה שבטוח הוא שבינתיים מתים בכל יום אזרחי ישראל בגלל תאונות דרכים, בגלל מערכת בריאות שמתנהלת כבר שנים ארוכות על סף קריסה, בגלל אלימות, רצח ופשיעה, שאליהם יש להוסיף גם מערכת חינוך במשבר תמידי, מערכת רווחה רעבה, יוקר מחיה - וכל הנושאים שאליהם מגיעים בחדשות רק אחרי שעה, אם בכלל.

דווקא תכננו לעסוק בכל אלה, אבל לא הספקנו - בינתיים הבה נספור מטוסים וספינות מלחמה. אין לזה כמובן כל משמעות, אבל באופן ביזארי זה עוזר לנו להירגע.