הקוראים הוותיקים זוכרים בוודאי את קריאתו הנואשת של שר האוצר המנוח, יגאל הורביץ: "משוגעים רדו מהגג" (בעקבות דרישת שר הביטחון לתוספת תקציב, 1980), ובכן, אודה שאני לא מרבה להרהר בליכודניק הוותיק הזה, אבל דווקא אתמול נזכרתי בו, עת התחשק לי לצרוח מול המסך: "רדו מהגג!".
לא ברור מה רבותא מצאו ערוצי הטלוויזיה השונים בשידור לאומה דווקא מגגות העיר העברית הראשונה, המפצוצית והמופצצת. כלומר, הצורך של הערוצים השונים באולפנים חליפיים הוא ברור - מדי פעם נדרשים באחד מהם (לפעמים אפילו בשניהם) לסור אל המרחב המוגן.
לעומת זאת, ההחלטה שלהם לקבוע את משכנם של אלו דווקא על גגות גבוהים בתל אביב, מובן קצת פחות. ניחא לו ניתן היה להעביר משם שידור בעת שמתפוצצים מיירטים בשמים, ניחא. רק שהשידור מופסק (כנדרש, כמובן) בשעה שמתקבלת התראה ומתחדש רק עם הודעת ארגעה. ממילא את שמי העיר ניתן לצלם גם מבלי לשבת בראש מגדל גבוה - וכמובן שאם מתרחשת נפילה, חלילה, יוצא צוות מיוחד אל מקום האירוע.
זה קצת מוזר, כי נניח (כמו במקרה של חדשות 12 למשל) שהחלטתם לשדר ממלון קמפינסקי בתל אביב. אני די בטוח שלמלון יש גם אולמות כנסים שהיו יכולים לשמש כאולפן לעת מצוא, גם מבלי לקפוא על הגג.
לא מוריד את הכפפות
רצה הגורל והשידורים המיוחדים נדרשו דווקא במה שמסתמן כשבוע הקר ביותר של החורף הישראלי הסביר. זה זימן כמה מחזות אבסורדיים ולא טלוויזיוניים בעליל. כך למשל החלה דוריה למפל את השידור אמש בכפות ידיים גלויות, אך בהמשך עטתה כסיות גזורות. גם ליונית לוי, אישה בעלת מראה מוקפד לרוב, הובהל בגד בעל שרוולים ארוכים שבצבץ מתחת למעילה בחוסר אלגנטיות משווע.
כן, אתם עדיין במדור התקשורת ולא במדור האופנה, אבל כשקולקציית גגות תל אביב הופכת לתחרות בין "נורת' פייס", "קולומביה" ו"יוניקלו" - וכאשר איש לא צעיר כמו האלוף במיל' עמוס ידלין נראה כמו בולי איש השלג, במעיל וצעיף עבה כרוך לצווארו, חובה להיזכר שטלוויזיה היא קודם כל מדיום ויזואלי.
לו היה השידור מעל הגבוהים שבגגות העיר מוסיף משהו לתוכן, ניחא, אבל אמש היה קשה שלא להבחין ברעידות בגופם של הפרשנים והשדרים - ולא מאימת הטילים.
עד כמה הפך שידור החוץ הביזארי הזה למטלה מאוסה בעיני המשתתפים, אפשר אולי ללמוד מחלוקת הימים (עד כה) בין טלי מורנו וטל ברמן (כאן 11), אודי סגל ודוריה למפל (13) וכמובן - דני קושמרו ויונית לוי (12).
אפשר אזעקה?
אני יכול כבר לראות (בעיני רוחי כמובן, לא שידוע לי משהו) איך פורץ ריב במסדרונות חברות החדשות נוכח אפליה בשיבוץ למשמרת ארוכה על הגג הקפוא.
"מחר אתה על הגג!" תטיח לוי בקושמרו, שמצידו יחשוב היכן החביא את גרזן הקרח הקטן שנותר בכליו מהמסע לקרחון באיסלנד.
אם למישהו זה נשמע מוגזם, אני יכול להישבע שאמרתי לזוגתי שיונית לוי נראית כמי שמשתוקקת לקצת צבע אדום. לא בקצה האף (זה כבר היה לה ממילא) אלא בדמות אזעקה שתשגר אותה למרחב המוגן החמים, אולי עם כוס תה.
לכן שטוחה בקשתי בפני עורכי המהדורות והממונים על האולפנים: החלטתם לשדר מעל הגג? יופי - עכשיו תדאגו לחימום. שגרת החירום שמריצה אותנו הלוך ושוב אל המרחבים המוגנים היא שוחקת דיה גם מבלי שניאלץ לצפות ביונית לוי באף מאדים מקור.