היידה, עוד מלחמה: איך הפכו משדרי החדשות בישראל מעיתונות למכונת תעמולה?

למשך כמה דקות, נדירות באולפני הטלוויזיה - במהלך השבוע האחרון - התנהלה שיחה מרתקת בין המגיש אודי סגל לפרשן הצבאי אלון בן דוד (חדשות 13).

סגל כמעט התנצל על שהוא מבצע את שליחותו העיתונאית והקשה על בן דוד בשאלה (הציטוט מהזיכרון, אך תואם את רוח המקור): "מבחינה עיתונאית זו שאלה מתבקשת, האם באמת הירידה בכמות השיגורים היא בגלל ירידה ביכולת של איראן לשגר או שיש כאן כלכלת חימושים שנועדה להתיש אותנו?"

התשובה של בן דוד הדהימה בכנותה. הוא אמנם סבור שהירידה בשיגורים היא אכן אינדיקציה לירידה ביכולת, אבל מסייג בהגינות שדעתו מבוססת על מה שהוא שומע מבעלי תפקידים במערכת הביטחון, כלומר (זו כבר פרשנות שלי) על מידע מהאנשים שיש להם את האינטרס הגדול ביותר לשווק לציבור מראית עין של הצלחה.

בהמשך דבריו התייחס בן דוד גם להצהרתו של דונלד טראמפ לפיה על מנת שהמלחמה תסתיים, איראן חייבת להיכנע. לדעת בן דוד זה לא יקרה. מה כן? "הפסקת אש חד צדדית כלשהי" - מצד ארה"ב וישראל שיכריזו כי השיגו את מטרות המבצע.

זה היה רגע נדיר של כנות בתוך מבול של שידורים (בכל הערוצים) שמנסים לחבק (לגיטימי) ואולי גם למרוח (מעילה בשליחות העיתונאית) אותנו בכל מני סיסמאות פטריוטיות שאין מאחוריהם דבר.

תנו לי לחסוך לכם את הקטע של "אני אולי עיתונאי, אבל קודם כל ישראלי". גם אני קודם כל ישראל וכבר כתבתי כאן בשבוע שלמרות שאני משיג השגות, תקוותי הכנה היא להיות מוכתר כאיש הכי טיפש בצד המנצח - אם יתברר שחיסלנו את היכולת הבליסטית של איראן, גדענו לעד את תכנית הגרעין שלה והבאנו להחלפת המשטר.

למה? כי האלטרנטיבה היא להיות בין האנשים הצודקים בצד המפסיד: הצד שנגרר לסבב לחימה מיותר, ששיבש לשווא את שגרת החיים של אזרחי ישראל, שהשית הוצאות של מיליארדים רבים על המשק - ושממש כמו "עם כלביא", ששווק בשעתו כפתרון לשנים ארוכות, יוביל בסך הכל לסבב הבא.

יובהר מיד: לא רק שאני לא מקווה שזה מה שקורה, אני אפילו לא חושב שזה מה שקורה. למה? כי אין בידי, כמו שאין בידי אף אחד אחר - ולא משנה מאיזה אולפן הוא משדר, שום מידע שאותו ניתן לתרגם לתחזית תקפה או אפילו ליצירת תמונת מצב עדכנית.

נחדד, ברשותכם: יש מצב, כמו שמעידות ההצהרות מהבית הלבן (מטראמפ דרך שר ההגנה שלו ועד לדוברת), שההישגים הם כבירים עד כדי כך שבעוד כמה ימים, לכל היותר כמה שבועות, ירדו מנהיגי איראן שייוותרו בחיים על ברכיהם וייכנעו כניעה מוחלטת. כאמור, הלוואי.

לעומת זאת יש מצב שכולם ממשיכים לשקר לנו, כי את אותם דברים בדיוק הבטיחו לנו לגבי חמאס (מה קורה עם זה, באמת - הוא כבר מתפרק מרצון מנשקו או מנצל את העובדה שצה"ל עסוק באיראן ובלבנון כדי לחדש את הברחות הנשק דרך מעבר רפיח?) ואת אותם דברים אמרו על חיזבאללה (מוכה, שבור, מרוסק, מוקצה - ובכל זאת החזיר את תושבי הצפון לאוקטובר 2023).

אז יכול להיות שהכל חלק מתכנית סדורה, שביום שתיושם ימוגרו זרועות התמנון ביחד עם ראשו וישראל תהפוך למעצמה האזורית הגדולה ביותר מאז ימי האימפריה העות'מנית (ככה לפחות חושבים בבורסה, שטסה השבוע לשמיים כמו מטוס קרב מסיפונה של נושאת מטוסים). רק שאני מפקפק.

למה אני מפקפק? כי אני רואה ממשלה שלא מסוגלת לקדם במילימטר (ולרוב גם מסיגה לאחור) את מערכות החינוך, הבריאות, הרווחה, התחבורה ועוד.

הטלת הספק הזאת, בעיקר בזמן שכולנו משוועים לחיזוקים, היא אינה פופולרית, אבל לא רק שהטלת ספק תמידית וחשיבה ביקורתית הן נשמות אפה של ההשכלה, הן הסיבה היחידה - אפילו לא רק המרכזית - אלא ממש היחידה, לקיומה של תקשורת חופשית.

זה בסדר לשדר תקווה לניצחון ישראלי-אמריקאי מוחץ, זה בסדר גמור לגלות פטריוטיות: מברכת שבת שלום שמשגר טייס חיל האוויר מעל שמי איראן ועד לאיחולי מזל טוב לזוג שהתחתן במקלט. זה אחלה להראות מגילויי גבורה במדים ועד לגבורה אזרחית, באמת - כולנו של ישראל.

אבל שבכך ייתמו שידורינו לערב זה? אפילו לא פקפוק קל שבקלים בסיבות שבעטיין יצאנו לקרב? אפילו לא פרשן אחד שיגיד שאפשר שהכל יסתיים בניצחון תודעתי לאסלאם הקיצוני, שיוכיח שהוא עדיין מסוגל לעמוד על רגליו גם אחרי שכותשים אותו בעזה, לבנון ואיראן?

ניאלץ להשתמש כאן במשפט שהפך שחוק עד לזרא, אבל הוא בכל זאת מתאים למקרה הזה: זה אפילו לא שאלה של שמאל וימין.

כלומר, נכון שהשמאל הוא ביקורתי וחשדני יותר בנוגע לכוונות והביצועים של הממשלה הנוכחית, אבל אין אנשי ימין שמודאגים ממה שקורה בעזה, בה חמאס עדיין שולט? ששואלים את עצמם איך זה שבביירות המועדונים והברים הומים, אבל בתל אביב הם סגורים? אין ימני שלא מבין איך אחרי שבוע של כתישה מהאוויר (מילא שלנו, אבל ביחד עם חיל האוויר הגדול והחזק בעולם), עדיין מצליחים האיראנים להפוך את לילותינו לנים לא נים?

בואו נעזוב לרגע שמאל וימין, כי לא בפוליטיקה עסקינן אלא בתקשורת, זו שאוהבת לחשוב על עצמה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", אבל מתגלה, לכל היותר, ככלב השעשועים של פוליטיקאים תאבי שררה וגנרלים שבמשך עשרות שנים מנצחים רק במלחמה אחת: על הגדלה תמידית של תקציב הביטחון.

הצורך של התקשורת לתרום את חלקה להעלאת המורל בעורף הוא מובן בהחלט ואפילו לגיטימי עד לרמה מסוימת. משלב מסוים הוא הופך לבגידה של ממש, מעילה מסוכנת בשליחות שנטלו על עצמם אנשים שבחרו לעסוק במקצוע שטמונה בו קללה מובנית: אם תעשה אותו כמו שצריך, בסוף יש סיכוי גדול שישנאו אותך.

אל הנטייה הטבעית שחש כל ישראלי שמרגיש צורך להניף את הדגל, מתווסף גם שיקול זר - כלומר לא לערוצי הטלוויזיה אלא לעיתונאים. נרמול של הסיטואציה הנוכחית לפיה אנו מנהלים חיי שגרה גם עם 4-5 ריצות למקלט מדי יום, היא כורח קיומי של הערוצים השונים. הפרסומות המסחריות ממשיכות, הפרסומות מטעם משרדי הממשלה והגופים הציבוריים מתחזקות - והציבור צמוד למסכים.

הוסיפו לזה גם את העובדה שהפנייה למכנה המשותף הרחב ביותר מצריכה התעטפות בדגל - והנה לכם מה שנהייה מהתקשורת הישראלית בשנתיים וחצי האחרונות - וביתר שאת בשבוע האחרון.

וזה מדהים, כי לכאורה טבח 7 באוקטובר אמור היה להיות דלי של מי קרח בפניה של התקשורת הישראלית. לא שהיא חלילה אשמה בו, אבל היא הייתה חלק מהשקט שקדם לו והתברר כקטלני. כמה ביקורת יש לתקשורת על הדרג המדיני שלא לקח אחריות...

רק שגם בתקשורת עצמה, גם מי שלקח אחריות עשה זאת מן השפה אל החוץ. מבקרי נתניהו אוהבים לדבר לא מעט על כך ששר הביטחון פוטר, ראש השב"כ "התפוטר", כך גם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן - וכמעט כל בעלי התפקידים בקומה העליונה של מערכת הביטחון. זאת לעומת נתניהו שנשאר בתפקידו.

ואנו נוסיף: נתניהו והאנשים שמתווכחים לנו את המציאות שאותה הוא מנהל. הכתבים (בדגש על הכתבים הצבאיים), המגישים והעורכים.

זה לא שאני מצפה מהכתבים הצבאיים לעשות כמעשה הרמטכ"ל ולהניח מכתבי התפטרות על השולחן עם שוך הקרבות, אבל טיפה נשכנות? ביקורת? הכאה על חטא היוהרה לפיו "צה"ל מוכן לכל תרחיש"? משהו שייראה שהפנמתם את לקחי מה שאתם עצמכם הגדרתם כ"אסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה".

נחזור לנקודת ההתחלה, ובערבו של שבוע חדש נאמר: הלוואי שיתברר שהמעילה בשליחות העיתונאית השתלמה. הלוואי שמה שייחרט בזיכרון הקולקטיבי שלנו אחרי שבוע במרחבים המוגנים הוא זוג שנישא במזל טוב בחניון של דיזינגוף סנטר. הלוואי שהמפקפקים, כמוני, יוכו. אני אשמח להיות הטמבל המנצח ולא הצודק שהפסיד.

רק שאם לא כך יהיה, אם לא יהיה ניצחון מזהיר אלא שוב תיקו מבאס, שמזוויות מסוימות ובטווח הקצר אפשר להציג כהישג סביר, אבל לטווח הרחוק מתברר כהפסד (כמו כל המבצעים בעזה שלאחריהם התחדש ה"טפטוף" שהפך למבול ב-7 באוקטובר), אנא זכרו, אזרחי ישראל, מי הפקיר אתכם.

האשמה אולי תדבק במקבלי ההחלטות, אבל האחריות תהיה כולה על התקשורת הישראלית, כלב השמירה שנדם בתקווה שתיזרק אליו עצם, ששידר קומוניקטים של דובר צה"ל ופיקוד העורף, במקום לעשות את הדבר היחיד שהוא מחויב לו: הטלת ספק.