הפוליטיקה המקומית לקחה הפסקה, היא ספונה בממ"ד בלי קרבות אופוזיציה-קואליציה. אלה ימים של פחות כן-ביבי-לא-ביבי, פחות חוק ההשתמטות, אפילו ההצבעה על התקציב תקבל הארכה, אם תידרש כזאת.
לכאורה המצב הזה היה צריך לשמח את תומכי נתניהו וערוצי התקשורת שלהם, בראשם ערוץ 14, שהיו יכולים להישען לאחור ולקוות שסיום מוצלח של הלחימה (או לפחות משהו שאפשר יהיה להציג ככזה), יביא עמו את התנופה הנדרשת לממשלה שדואגת להם לפרסומות, לקראת הבחירות.
במקום זה, הם מסתובבים ברחובות עם קרשים (כמטאפורה כמובן) ומחפשים עם מי לריב, מתוסכלים מהעובדה שרוב עם ישראל קצת מותש מהריצות הלוך וחזור למקלטים (כשליש מתושבי ישראל אינם ממוגנים, כולל בצפון, שחזר לאוקטובר 2023). כאילו היו החבורה של מרדכי דוד שבאה "להציב מראה" מול דירה של קורבן מזדמן - וגילתה שכולם בממ"ד ואין מי שישמע את קריאות הנאצה שלהם.
בצר להם, החליטו לנעוץ שיניים במתלוננים: כל פוסט של מישהו שקצת קשה לו: עם הילדים, עם השיבה לעבודה כשהם מושבתים מלימודים, עם הלינה במקלט השכונתי או "רק" עם מחסור בשעות שינה, הופך מיד סמל לנמיכות הרוח וחוסר בחוסן של השמאל הישראלי, התל אביבי, האשכנזי, הקפלניסטי - ימשיך כל אחד כרצונו.
ניקח פה פאוזה מהעימות בין ה"פטריוטים" (תרתי משמע) וה"תבוסתנים" - וברשותכם אשתף אתכם בכמה זוויות אישיות שלי מהמלחמה.
זכות התלונה
אני גר בתל אביב (בחמשת הימים עד לכניסת חיזבאללה למערכה, המקום הכי מופצץ בישראל), בדירה שבה יש ממ"ד. כלומר, באופן יחסי אני בסדר: כבר ביום הראשון לסבב הנוכחי העברתי למרחב המוגן את המזרן הזוגי ואת הטלוויזיה מחדר השינה, כך שהריצה הלילית שהפכה לספורט הכפוי של רבים, נחסכת ממני.
לא כך באשר לבני משפחתי: את נכדתי הפעוטה שנהגתי לבקר כמעט מדי יום, לא ראיתי כבר תשעה ימים, מאחר שבתי ובעלה (שאין ממ"ד בדירה שלהם) עברו לדודה שגרה במושבה, באזור קצת פחות מטווח.
אחיה הצעיר יותר, סטודנט, גר בקרבה למקלט ציבורי, באחת משכונות דרום העיר. מעבר לאי הנוחות שבריצה למקלט, לפעמים מספר פעמים בלילה, צריך להוסיף לחוויה גם שהות בו עם כמה טיפוסים מפוקפקים שעברו לגור בו. לא תענוג גדול, אבל עבור גבר בשנות העשרים לחייו, גם לא סוף העולם.
הקטנה שזה עתה השתחררה מצה"ל, גרה עם אמה בבית שאין בו ממ"ד או מקלט. בצר להן, הן מוצאות מחסה במקלט של הבית השכן, לא נעים, אבל כל עוד כולם בריאים ושלמים, תודה לאל, אין לי זכות להתלונן. ואולי בעצם יש לי? תכף ננסה לענות.
עבודתי מתבצעת ברובה מהבית, כך שבתחום הזה לא נרשם הבדל גדול בין ימי הלחימה לשגרה. נכון שלא קל לעבוד כשחוט המחשבה נקטע מעת לעת בגלל התראה, אבל יחסית למי שעובד בעל כורחו בעוד ילדיו המבוהלים נמצאים עם הסבתא במקלט, מצבי טוב.
למעשה, הדבר היחיד שנגרע משגרת חיי הוא השחייה היום-יומית בים. מדי בוקר, צהרים וערב, בטיילי עם הכלבה אני בוהה בכתם הכחול שנגלה בסוף הרחוב ומקלל על שנמנע ממני לשחות בו, מטעמי בטיחות.
קוטרים וגיבורים
הנקודה האחרונה היא פתח טוב לבחינת זכות התלונה שלי: יחסית למדינה ששגרת החיים שלה הופרה, אני נמצא בעשירון העליון של חיי הנוחות, גם תחת טילים - ועדיין, עוד כמה ימים בלי שחיה, יש סיכוי שאהפוך לייצור בלתי נסבל. מותר לי להגיד את זה, או שזה הופך אותי לפרו-איראני, בעיני טהרני הימין?
מה היה קורה לו הייתי מטופל עכשיו בשלושה ילדים קטנים, מתלבט בכל לילה האם לישון איתם במקלטים ביחד עם אנשים זרים, או להישאר בבית מתוך ידיעה שיכול להיות שאצטרך לגרור אותם לשם מתוך שינה ולצלילי צופר עולה ויורד - ואחרי כל אלה עוד אצטרך לתפקד במקום העבודה תוך כדי שאני מפקיד למשמרת את הילדים אצל סבתא תשושה?
בגדול, לא רק שהייתי הופך לקוטר בלתי נסבל, אלא ככל הנראה גם לטיפוס א-סוציאלי בעליל. רוצה לומר, בעיני הורים ש"רק" מתלוננים בפוסטים זועמים בפלטפורמות המקוונות השונות, הם גיבורים שמגיע להם צל"ש בסוף המלחמה לא פחות מאשר לטייסים שתקפו באיראן.
במקום זה הם הפכו מטרות לניגוח על ידי מי שהנוכחות שלהם בפריים מקלקלת להם תמונת ניצחון מדומיינת.
הנרטיב השולט הוא "אנחנו מנצחים בכל החזיתות, ישראל הופכת למעצמה - ואלה מתבכיינים שהילד שלהם עשה פיפי במכנסיים בדרך לממ"ד". המחמירים עוד יותר שולחים את המלינים לראות "מה קורה בטהרן עכשיו".
לכל אלה אשיב: על ה... שלי מה שקורה בטהרן עכשיו. רמת שביעות הרצון שלי מחיי לא הושוותה מעולם אליהם, לא בעתות שלום ולא בעת מלחמה.
יתרה מזאת: העובדה שהטייסים שלנו הם שמפציצים עכשיו באיראן ולא להפך, היא בזכות העובדה שאנחנו לא סגפנים, טהרנים, קיצוניים-דתיים, מדירי נשים ומתייחסים למדע כאל כפירה.
אם זה מזכיר למישהו את המונולוג המופתי של יניב ביטון בתפקיד חמינאי, מהתכנית האחרונה של "ארץ נהדרת" זה לא במקרה.
מה שכל כך הפריע לי בביקורת של גרינצייג (מעבר לבחירה המוזרה להלבין את פניי בפני הבוס שלי לשעבר), היא התפיסה המעוותת שכולנו חייבים להיות פה שמחים כל הזמן, גם כשרע, גם בזמן מלחמה. אסור להתלונן, העורף הרי תפקידו להיות חזק, בתודעה תמידית של ניצחון מוחלט. "תקופה של נס" אומרים לכם. ואם… https://t.co/UGIh3HF1Vl
— Keren Azaria (@kerenaz1) March 7, 2026
בין אסון לקרואסון
הטקסט ההוא, זהב טהור, אילץ אותם להתעמת עם התהום שאליה הם מדרדרים את מדינת ישראל, עד לאחרונה מדינה פרוגרסיבית ושוחרת קדמה. או כמו שהם קוראים לזה "הציב מראה" ואפילו את זה הוא עשה עם חיוך על השפתיים ובדרך לא אלימה. לא פלא שלא היה עוד קטע סאטירי שהקפיץ ככה את שופרות ערוץ 14 וחלק גדול מצופיו.
איפה היינו? אה כן - ב"מוכרחים להיות שמח" גרסת הימין הישראלי הפופוליסטי. העניין הוא שגם כאשר מישהו שנתפס בעיניהם כ"קפלניסט תל אביבי" מעז לשמוח, אבל לא במעגלים בהפרדה מגדרית תוך כדי שירת "עוצו עצה ותופר", אלא בדרך סולידית יותר, כמו לשבת בבית קפה ולפטפט או לחילופין לקיים מסיבת פורים במקלט, זה נתפס על ידם כחטא.
"המנותקים האלה" הם אומרים "המדינה במלחמה וכל מה שמעניין אותם הוא ההפוך על שיבולת והקרואסון שקדים שלהם". כי בעצם אלה לא התלונות ולא שמחת החיים שלנו שמעצבנות אותם, אלא העובדה שאנו מסרבים להתפעל מהאיש שלו חלק גדול מהם חב את פרנסתו.
גם כאן התזה מלאת חורים: אני דווקא מאלה שסבורים שנתניהו ראוי לקרדיט על הצלחות כמו שמתחייב שייקח אחריות על הכישלונות (ולא שיברבר, כפי שעשה בנאום מוקלט וערוך אמש, על התקומה הנפלאה - בזכותו, מהאסון הנורא של 7 באוקטובר - בגלל מי?), רק שאני לא יודע עד כמה מה שמתחולל באיראן יסתיים בהצלחה.
כלומר, הלוואי שכן, אבל גם בעזה אמרו לי שניצחנו - ועתה חמאס חוגג את הישרדותו בשלטון, שנתיים וחצי אחרי שאותה ממשלה שמוכרת לי היום את ישראל כמעצמה אזורית, נשבעה להשמיד אותו כליל.
לא השמדנו אותם?
הוא הדין גם בלבנון, שלגביה הסבירו כל המומחים (לאו דווקא של ערוץ 14) עד כמה חיזבאללה, מוכה, רצוץ, אבוד, בודד - והנה הוא יורה בסבבה שלו על תושבי הצפון האומללים (להם מותר לקטר, או שגם הם צריכים לשיר שירי הלל למנהיג העליון?).
יורה כאילו הוא לא יודע שחיסלנו את "ראש הנחש" חסן נסראללה, כאילו הוא לא שמע בחדשות בעברית שנעים קאסם הוא הרבה פחות כריזמטי ממנו, כאילו לא היה אמור להתפרק מנשקו, כמו חמאס בדרום...
אז סליחה באמת אם יש בינינו כמה ספקנים שסבורים שכל מה שמוכרים לנו היום כ"שאגת הארי"- ניסים ונפלאות בשמי איראן, עוד יתברר בסוף, בסך הכל כפרק ב' של "עם כלביא", בואכה פרק ג' ("בגוב האריות"?) שהוא-הוא זה שיכה באיראנים כמו שלא העז לעשות איש בעבר...
וזאת בדיוק הנקודה: כל עוד אנחנו לא מאמינים - ועוד מעזים להתלונן, יש סיכוי שהם טועים. שיום אחד עוד יתברר שהשבתאות שלהם המיטה (עוד) אסון גדול על מדינת ישראל, שלמזלנו תישאר לעמוד על תילה, אבל תהיה מקום שאינו ראוי למגורי אדם שוחר קידמה.
הם לא כועסים על מה שאנחנו אומרים, הם זועמים על מה שאנחנו מעיזים להרגיש, רבים מאזרחי ישראל שמרגישים שמדינת ישראל, למעט כמה מובלעות הולכות ומצטמצמות, הפכה למקום שלא כיף להתעורר אליו בבוקר גם אחרי לילות שבהם לא רצים למקלט.
הן כל עוד אנחנו מסרבים להתיישר עם התזה הכוזבת שלהם שנפלא פה תחת שלטון נתניהו, נראה החיוך הזחוח של העיתונאים מלחכי הפנכה כמו האיפור של הג'וקר.
זכות החשיבה
לכן חברים, תתלוננו, אל תתלוננו, שתו קפה או לגמו בירה בשלווה או בפחד, רוצו למקלט בהיסטריה או רדו ברוגע למתחם המוגן שמתחת לכיכר הבימה, זה לא מה שאתם עושים או אומרים שמפריע להם, אלא מה שאתם מייצגים:
אנשים שמעזים לחשוב בימים שבהם צריך לציית, אנשים שמעזים להטיל ספק בעידן שבו אנו מצווים על אושר מזויף, אנשים שמאכילים חתולים בזמן שבו אריות שואגים, אנשים שכל עוד הם קיימים, מפריעים להם להפוך את כולנו לחסידים שוטים.
לכן מוטב שתתלוננו על האיראנים כל עוד מותר לכם, כל עוד זה חוקי, בטרם איראן תהיה למדינה שהפסידה בקרב אבל ניצחה במערכה.