לראשונה אחרי 17 שנה, "סדר יום" של קרן נויבך לא שודרה הבוקר. זו לכאורה החלטה מקצועית של עיתונאית מצוינת שבוחרת לשנות פורמט ולעבור לפודקאסט, אך יש לה משמעות רחבה יותר: הציבור הישראלי מאבד את אחת מנשות התקשורת הטובות והמשפיעות שפעלו ברדיו בעשורים האלו.
בנאום הפרידה שלה הסבירה נויבך שהיא מבקשת להקשיב יותר ולהתווכח פחות, לספר סיפור אחד לעומק במקום לרדוף אחרי רצף אינסופי של כותרות. זו אמירה תקשורתית עמוקה, במיוחד בעידן שבו מהירות מחליפה הבנה ותגובות קצרות מחליפות קשב. הבחירה שלה מובנת ואף מתבקשת, אך דווקא משום כך, ההיעלמות שלה מהשידור היומי אינה רק עניין אישי אלא הפסד ציבורי.
נויבך לא הייתה רק מראיינת מצוינת, אלא אשת תקשורת שבחרה שוב ושוב לפתוח מרחב שבו ניתן לשמוע אנשים ונשים באמת: בלי למהר, בלי לקטוע, ובלי לצמצם סיפורים מורכבים לכדי כותרת ולחפש אייטם שיעשה רעש ברשתות. בתוך המרחב הזה היא קבעה, בפועל, מי נכנס לשיחה הציבורית, ובעיקר מי נכנסת. נויבך יצרה מציאות תקשורתית שאינה מובנת מאליה, שבה נשים נשמעות בשיעור גבוה יותר מהמקובל ברדיו הישראלי.
הנקודה הזו אינה רק עניין של ייצוג, אלא של מבנה. בבדיקה מדגמית שערכנו בינואר במסגרת "5050 בחדשות", בחנו תוכניות בוקר ברדיו וגילינו שפחות מ-20% מהמרואיינים הן נשים מרואיינות. מדובר בנתון שקשה להצדיקו, במיוחד בעידן שבו ריאיון אינו דורש הגעה לאולפן או השקעת זמן משמעותית, אלא שיחת טלפון בלבד. ואף על פי כן, הבחירה החוזרת בכל תחום, להזמין את המומחה המוכר, לרוב גבר. אין כאן בעיית היצע, אלא דפוס פעולה מערכתי.
על הרקע הזה, מקומה של "סדר יום" אינו רק עוד משבצת שידור שנעלמת, אלא חריג בתוך שדה תקשורתי שמתקשה להשתנות. כך גם התוכנית "עושים צהריים" של יעל דן, שירדה בשנה האחרונה, אשר הקפידה לאורך שנים לתת מקום לנושאים ולקולות שאינם מקבלים ביטוי מספק בשידור המרכזי ולהשמיע קולות של נשים כמו אימהות חד הוריות, נשים חרדיות, נפגעות תקיפה מינית והארגונים שפועלים בלי הרף לקידום שוויון מגדרי. העובדה ששתי תוכניות כאלה יורדות בפרק זמן קצר מעלה שאלה רחבה יותר, שאינה נוגעת רק לנשים המסויימות אלא לאופן שבו נקבע סדר היום התקשורתי.
אכן, לא כל אשת תקשורת בוחרת להביא נשים אל המיקרופון, אך קשה להתעלם מהקשר שבין זהות המגישה לבין המנעד שנשמע בתוכנית. כאשר נשים מובילות שידור, מתרחב לא רק מספר המרואיינות אלא גם טווח הנושאים, סוגי השאלות ואופני ההקשבה. במובן זה, מדובר לא רק בשאלת ייצוג אלא בשאלה של איכות הדיון הציבורי. קרן נויבך היא אחת בדורה, וכמו שהיא הבטיחה היא תמשיך לעשות בפלטפורמות אחרות עם האיכויות שלה, אבל אי אפשר להתעלם מהתמונה הגדולה יותר.
דווקא השבוע, עם סיום חודש מרץ שהפך בשנים האחרונות לחודש המוקדש לנשים, נדמה כי המרחב התקשורתי של שנת 2026 אינו מתרחב אלא מצטמצם. זה אינו רק עניין סמלי, אלא אינדיקציה לאופן שבו סדר היום נקבע, ולמי יש גישה לעצב אותו.
בסופו של דבר, נותרת שאלה פשוטה: האם מישהו בתקשורת סופר את מספר הנשים המשתתפות בשיח. שכן אם לא סופרים, לא רואים, ואם לא רואים, גם לא מתקנים. כאשר ההכרעה מי יעלה לשידור מתקבלת שוב ושוב לפי אותם דפוסים, התוצאה אינה מקרית אלא צפויה.
ובתוך כל זה עולה גם שאלה פרקטית: למי ניתן לפנות כדי להציף את הסוגיה הזו עצמה ולהעלותה לסדר היום. התשובה, למרבה הצער, פשוטה למדי. מהיום, יש כתובת אחת פחות.
הכותבת היא מייסדת מיזם 5050 מבית מרכזים לצדק חברתי