סר אנת'וני וולדון, פוליטיקאי בריטי במאה ה-17, כתב משפט אחד ששרד את מבחני הזמן. "שקר לי פעם אחת, הבושה היא עלייך, שקר לי פעמים שנייה - הבושה היא עליי". כלומר, אחרי שמישהו משקר לך פעם אחת ואתה מאמין לו, בפעם השנייה אתה זה שצריך להתבייש.
העניין הוא שיש הרבה יותר מדי אנשים שלא מתביישים בזה שכל הזמן משקרים להם. באיזשהו מקום הם אפילו מצפים שישקרו להם. והאנשים האלה מצביעים לפוליטיקאים שמשקרים בלי סוף. וזה מביא אותנו במהירות רבה לבנימין נתניהו, שקרן מדופלם עם אינסוף טענות שהופרכו, נתונים היסטוריים שעוותו ופעילויות שעשה למרות שהבטיח שלא יעשה. בדיקת עובדות פשוטה מגלה שהאיש, פוליטיקאי פופוליסט מהזן השורד, שיקר על כל כך הרבה דברים שבאמת קשה לספור. ולא רק בנאומיו האחרונים והלחוצים לאומה.
הוא משקר כבר עשרות שנים. מ"המופתי הציג לאדולף היטלר את הרעיון להשמיד את היהודים" כאשר השניים נפגשו אחרי שכבר התחילו להשמיד יהודים על אדמת אירופה, דרך השקר שלא הצביע בעד ההתנקות ועד ה-50 מיליארד שקל ש"בנט ולפיד" העבירו לערבים (שכמובן השמאל לא לקח אותו באוטובוסים להצביע).
העניין הוא שנתניהו הוא שקרן, שברור שהוא שיקר כל הדרך על הכל כולל הכל. על מיטוט החמאס, על השמדת החיזבאללה, על חיסול הגרעין האיראני, על חיסול המשגרים האיראנים, על החלפת המשטר באיראן, על כל דבר בכלכלה בערך, על חינוך חינם לגילאים אפס עד שלוש. הוא שיקר על הריבונות ביהודה ושומרון, שיקר על חיזוק הפריפריה, שיקר ושיקר ושיקר. בלי סוף.
העניין הוא שלכל תומכיו, השקרים האלה לא מעניינים. הם, כאמור, לא מתביישים בכך שהוא משקר להם והם נופלים בשקר הזה. לא אכפת להם, ויש לכך סיבה פסיכולוגית מטרידה מאוד שחוקר מדעי המדינה בשם דיוויד מון מאוניברסיטת באת' שבבריטניה גילה.
מון חקר מצביעים של מנהיגים פופוליסטים וגילה שהפופוליסטים זוכים בבחירות ומשיגים תמיכה מ"בייס" רחב לא למרות השקרים, אלא בגלל השקרים. הוא כינה את ההתנהלות הזו "קייפייב" (Kayfabe), שזה ביטוי מהיאבקות מקצועית (WWE וכו'). זו בעצם הצגתם של אלמנטים מבוימים בהיאבקות מקצועית (כגון דמויות, יריבויות וקווי עלילה) כלגיטימיים או אמיתיים. למרות שהוא נותר בעיקר מונח מתחום ההיאבקות, הוא התפתח למילת קוד לתיאור השמירה על העמדת הפנים של "מציאות" מול קהל. או בקיצור - בהיאבקות מקצוענית, כולם יודעים שהקרבות מזויפים. התוצאות מתוסרטות מראש, היריבויות מומחזות, ולמעריצים לא אכפת, כי הם לא שם בשביל המציאות. הם שם בשביל הדרמה, הראווה, ההופעה.
מון מצא שתומכיו של שקרן פתולוגי אחר, דונלד טראמפ, מעורבים בפוליטיקה בדיוק באותו אופן כמו בהיאבקות מקצוענית. טראמפ הרי הבטיח הרים וגבעות. מחירים זולים, אמריקה שלא נכנסת למלחמות, ביטחון אישי, כלכלה פורחת, מה לא. והוא פשוט שיקר כל הדרך ובעצם לא קיים הבטחת בחירות אחת מלבד המרדף אחר מהגרים לא חוקיים. ולתומכים שלו לא אכפת. מון טוען שזה בגלל שהם אף פעם לא הצביעו בשביל תוצאות. הם הצביעו בשביל ההופעה. הם הצביעו ל"מתאבק המקצועני" האהוב עליהם.
עכשיו, כאן הפסיכולוגיה הופכת לאפלה במיוחד. בהיאבקות, הנבל נקרא "היל" (Heel). וההיל הוא תמיד שני דברים בו-זמנית: בלתי ניתן לעצירה, וקורבן באותו הזמן. נשמע מוכר? נשמע כמו נתניהו? נשמע כמו טראמפ? נשמע כמו ויקטור אורבן? הם תמיד "נרדפים", הם תמיד "חזקים", הם תמיד "קורבן של מערכת משפט שרוצה לחסל אותי ואת התומכים שלי" אבל מערכת המשפט תמיד בנויה ומורכבת מ"שמאל" חלש שעומד להיכחד.
התומכים של נתניהו מחזיקים בשני הרעיונות הללו במקביל במוחם ללא כל קונפליקט, מכיוון שהם לא תומכים רציונליים של פוליטיקאי שדורשים ממנו תשובות והבהרות. הם תומכים של "היאבקות מקצוענית". הם מכבים את חוש המציאות שלהם כדי ליהנות מההופעה של הגיבור שלהם - טראמפ או ביבי או מי שלא יהיה הפופוליסט הבא שימית אסון על מדינתו בגלל שבסופו של דבר הוא נוכל חסר כישורי הנהגה. הבייס ימשיך לתמוך בפופוליסטים בגלל "ההופעה" שלהם ולמרות שהם לא מפסיקים להפסיד במלחמות אמיתיות אבל יחגוג ניצחונות בבחירות כאילו מדובר בניצחונות במלחמה. וגם אם ההופעה שלהם, משמעותה לשרוף את המדינה שלנו, לא משנה במי זה פוגע.
זו הסיבה שעובדות לא עובדות עליהם. אתם מנסים לנהל דיון על מדיניות עם אוהד, לא מצביע רציונלי. הם יריעו לאיש ששרף הכל בדיוק כפי שינון מגל אמר להם אחרי החורבן הבלתי נתפס בדימונה, חורבן שתמונה של נתניהו שרדה כמובן: "הכל נחרב, רק ביבי נשאר".