במהלך המלחמה באיראן היה דיון ב-CNN עם כל מיני עיתונאים, פרשנים וותיקים, אסטרטגיים שמרנים אסטרטגיים ליברלים ואחד, אדם מוקלר שמו. פרשן פוליטי ברשתות החברתיות בן 23. נדהמתי במיוחד מהשיח בין מוקלר לאסטרטג השמרני והטראמפיסט סקוט ג'נקינס.
הדיבור בין השניים היה סביב אחת מההצהרות של דונלנד טראמפ על כך ש"ניצח" את איראן, וזה היה דיון שבעיני בעצם לימד את הנתק העצום בין הפרשנים והאסטרטגיים הוותיקים שאוכלים מהיד של הפוליטיקאים, לחושבים עצמאיים צעירים שלא מגיעים לשולחן עם "סמכות" כלשהי אלא בעיקר ידע שאספו.
הדיון הלך בערך כך (זו לא תמלול אחד לאחד אבל לרוב מדויק):
אדם מוקלר: "כן או לא, האם אתה מסכים עם טראמפ שניצחנו במלחמה הזו?"
סקוט ג'נינגס: "אני, אני מסכים שהרסנו את הצבא שלהם".
אדם מוקלר: "רגע, לא, האם אתה מסכים שניצחנו? הוא אמר שניצחנו. כן או לא, זו לא שאלה קשה".
סקוט ג'נינגס: "אם אתה רואה בהשמדת היכולות הצבאיות שלהם, יכולות הטילים שלהם, תנאי לניצחון...".
אדם מוקלר: "לא עשינו את זה! רגע, רגע, אם זה נכון, למה אי אפשר לפתוח את מצר הורמוז אם הצבא שלהם מושמד?".
סקוט ג'נינגס: "רק רגע אחד".
חבר פאנל אחר: "אם זה נכון שניצחנו, למה אנחנו שולחים את הדיוויזיה המוטסת ה-82?".
סקוט ג'נינגס: "תודה. כדי להיות מוכנים למה שיקרה בהמשך. אם יוצאים מזה עם איראן חסרת שיניים בכל הנוגע לטילים, בכל הנוגע לצי תוקפני, לוקחים להם את היכולת לייצר נשק גרעיני, ומשאירים את מי שנותר פה חסר רצון לתמוך בטרור, זהו ניצחון חד-משמעי עבור ארצות הברית".
אדם מוקלר: "אני רוצה להראות לכם את הניסוח הזהיר מאוד שסקוט משתמש בו כאן. הוא אומר, 'אם זה יקרה', מה שאומר שהוא אינו מסכים עם ההצהרה של טראמפ שזה כבר קרה. המציאות היא שמה שהנשיא אומר אינו עולה בקנה אחד עם מה שקורה בשטח, וזה החלק המפחיד. יום אחד ניצחנו. ביום למחרת יש משא ומתן. ביום שאחריו שוב ניצחנו. אבל קיימת המציאות בפועל בשטח, שאנחנו מניידים אלפי חיילים למזרח התיכון. אנחנו מבקשים מאתיים מיליארד דולר למלחמה הזו. ואני לא יודע. מה אנחנו מקבלים בתמורה לזה? משטר רדיקלי יותר".
בפשטות, בקלות ועם עובדות מוקלר מחץ את הטיעונים של נשיא ארה"ב ותומכיו יותר טוב מאשר מיליון פרשנים לפניו. וכאמור, הוא עשה זאת אך ורק עם עובדות, היגיון בריא וסקפטיות הגיונית לגבי מה שאומרים הפוליטיקאים. זה נקרא פירוק טענה לגורמים וזה לא משהו שעשו ביעילות רבה מדי באולפנים בישראל לדברים של בנימין נתניהו או לדובריו הרבים.
וזה מביא אותנו לדיון הכרחי על הדור החדש של הפרשנים - בעיקר ברשתות החברתיות, בעיקר כאלו שמגיעים למאות אלפי אנשים שהם גם דנים איתם ומתווכחים איתם ומשייפים את הידע שלהם והתובנות שלהם כנגדם. הדור הזה יכול להיות כל כך הרבה יותר חדים וטובים כפרשני אולפן מאשר התוכים של "הימין" או "השמאל", שלא אומרים כלום מלבד חומר לעוס בפה של פוליטיקאי או יועץ התקשורת שלו. זה נכון לארה"ב וזה נכון גם כאן.
אחרי המלחמה נגד איראן, חברות החדשות צריכות להסתכל על עצמן היטב כי כמו שהממשלה בראשות בנימין נתניהו נכשלה בכל מטרה של המלחמה, התקשורת כשלה לחלוטין בהצגת המציאות - באיראן, בעולם וגם כאן בישראל. אם היו באולפנים יותר פרשנים צעירים וחדים (נגיד כמו רועי לוטם) שפחות אוכלים מהיד של יצרני החדשות, אולי לא היינו מדברים על כישלון בתפקוד של התקשורת במלחמת איראן השנייה.