שלושת ילדיי, ששנות לידתם משתרעות בין השנים 1995-2005, גדלו מול מסך טלוויזיה רב ערוצים. אם לי בילדותי היו את שידורי הטלוויזיה הלימודית בלבד, שהסתיימו בשעה וחצי של שידורים בערבית, בואכה ערוץ ראשון ויחיד ששידר בין שמונה בערב לחצות, הרי שלהם עמד מגוון של קרוב לעשרה ערוצי תוכן ייעודיים לילדים.
זאת ועוד: בשנה שבה נולדה בתי הקטנה - ואחותה הגדולה כבר בת עשר - הושק האייפון הראשון, ששינה מן הקצה אל הקצה את האופן שבו אנו צורכים מידע, מחדשות ועד בידור, כשהטלוויזיה, פעם מדורת שבט קטנה שבערה בכל סלון משפחתי, נדחקת אט אט ממעמדה הבכיר.
אני לא מתיימר להיות איש חינוך והורה לדוגמה, אבל דבר אחד היה ברור לי כבר מהשנים הראשונות לחיי ילדיי: אין לי סיכוי אם אנסה להפוך את המלחמה ב"מסכים" למלחמת חורמה. במקום זאת העדפתי לחנך אותם (לצד כמובן צעדים משלימים כמו אהבת הקריאה וצריכה של תרבות שלא דרך המסך) לצריכה ביקורתית של טלוויזיה.
זה התחיל בתכניות ריאליטי, שבהן הראיתי להם כיצד משפיעות מניפולציות עריכתיות על התוכן המוצג לנו בבית. למה לא יכול להיות (למשל) שזוג שהגיע אחרון בהפרש של דקה, בפרק נתון של תכנית (שאנחנו דווקא אוהבים!) כמו "המרוץ למיליון" - ונאלץ להתעכב עד שיצלמו את הזוג שהגיע לפניו, לא יכול להיות באמת מופתע מהדחתו - וככל שבגרו פירקתי להם עוד ועוד תכנים מהחדשות. לימדתי אותם לבחון כל כתבת מגזין על ידי איתור הגורם המסחרי בעל העניין או סקופ פוליטי דרך הפריזמה של את מי הוא נועד לשרת.
למי שנדמה שאני עוסק בזוטות, אומר רק זאת: כשם שציפורים מפרקות את המזון לפני שהן מעבירות אותו למקור של גוזליהם וכשם שאנו טוחנים לילדינו תערובת של ירקות ועוף למחית, כדי להקל עליהם את המעבר מחלב אם (או תחליף) למזון מוצק, כך גם באשר מה שנכנס להם לראש: מי שחושב שהוא יכול להגביל את החשיפה לתכנים, טועה.
במוקדם או במאוחר יגלו הילדים שלכם תכנים שהייתם מעדיפים למנוע מהם - מפורנוגרפיה ועד הסתה. ניסיון לעכב תכנים שכאלה בדרך אליהם הוא לגיטימי, אבל ניסיון להטיל סגר מוחלט רק יהפוך אותם למים גנובים. לכן הכלי הטוב ביותר שאפשר להעניק להם הוא פילטרים לסינון התוכן, חינוך להטלת ספק תמידית.
ואחרי כל הדרשה הארוכה הזאת, מגיע לנו להירגע על גדות הדנובה עם סלמי הונגרי שמנמן ולהביט בחורבן של אורבן, כלומר בזה שהמיט על התקשורת הביקורתית בארצו.
הונגריה ניצלה ברגע האחרון (והפלא ופלא, למרות תמיכה גורפת מצד רודני כל העולם!) מהשתלטות פשיסטית באמצעים דמוקרטים, אחרי שהייתה נתונה במשך 16 שנים לשליטת מנהיג שניסה להפוך אותה, בשיטת הסלמי (כן, עליתם עלי, צר עולמי כנקניק) למה שהוא כינה "דמוקרטיה לא ליברלית".
ב"דמוקרטיה" שכזאת אין מקום לתקשורת ליברלית, ביקורתית ונשכנית שעובדים בה עיתונאים אמיתיים, מהסוג שנובר בזוהמה כדי לחשוף שחיתויות (למשל). למה יש מקום? לתקשורת מטעם, כזאת שנרתמת לטיפוח אתוס לאומי מדומה - לפאר לרומם להלל ולקלס נרטיב לאומני שמוחק כל ביקורת.
שידור הרשות
בואו ונקפוץ לרגע מגדות הדנובה אל גדות הירקון בואכה בני ברק ונכה ביחד על החטא הקדמון של דוד בן גוריון, שפטר משירות צבאי, אי שם לפני כמעט 80 שנה, כ-400 אברכים - והניח לפתחנו פצצת זמן שממשלת בגין הראשונה (1977) האיצה את תקתוקה (כשהחליטה לתגמל את ההשתמטות) - וצחוק הגורל הוא שהיום היא מתפוצצת בפרצוף של כולנו, אבל בידי בנימין נתניהו.
גם הטלוויזיה הישראלית נולדה בחטא, מתוך אילוץ וברצון לא מוסתר להפוך אותה לכלי תעמולה בשירות השלטון. מי שלא מאמין לי מוזמן לעיין בחוק רשות השידור שמגדיר (בחוק!) את מטרת השידור הציבורי - להלל ולפאר את מדינת ישראל והישגיה.עם יד על הלב מוכרחים להודות שאילו שר התקשורת הנוכחי, שלמה קרעי, היה מנסח חוק בלשון דומה, היינו יוצאים לרחובות וזועקים "דיקטטורה".
לא בכדי למדו בימין (הביביסטי, להבדיל מהימין האידיאולוגי שהיה ליברלי בחלקו) הישראלי את המודל ההונגרי של אורבן: הגבלת פרסומים פוליטיים, אלא אם הם משרתים צד אחד. הפיכת הממשלה למפרסם הגדול ביותר, כדי לאפשר חנק כלכלי (באמצעות מניעת תקציבי פרסום) על מי שאינם מיישרים קו עם רצון השלטון. החלשת מערכות החדשות העצמאיות ועוד.
למזלה של האופוזיציה בהונגריה, הניסיון לשלוט במסרים תקשורתיים באמצעות חקיקה נגד ערוצי שידור מסורתיים בעידן המקוון, הוא מוגבל מראש. לכן הוא הצליח לשמר את שלטונו של האיש שרצה להיות שליט יחיד במשך זמן ארוך מדי, שבו הספיק להשחית כהוגן חלק ממערכות השלטון (אנחנו עדיין מדברים על הונגריה, כן?), אבל לא למנוע את הדחתו בטרם תוכתר המזימה בהצלחה.
מה זה אומר לגבי ישראל, עם האפשרות התיאורטית (כלומר, על פי הסקרים, שכבר למדנו שכוחם לנבא מציאות הוא מוגבל) לחילופי שלטון? ובכן, המסקנות הן דווקא קלות: לעצור את החקיקה ולהבטיח את קיומה של תקשורת שאינה מחויבת לשלטון (תכף נדבר על כמה חוליים תקשורתיים שאינם קשורים רק לזה).
למרבה הצער, יש מי שחושבים שחילופי שלטון הם אמצעי נהדר להגביל את החופש התקשורתי מכיוון אחר: למשל כאלה שתובעים "לסגור את ערוץ 14" או "להדיח את מוריה אסרף מערוץ 13" או "לפטר את עמית סגל מערוץ 12". כל אלה מוכיחים שממש כמו שהימין מצוי בסכנת התדרדרות תמידית למחוזות הפשיזם, כך השמאל מהלך לעתים קרוב מדי לתהום הבולשביזם.
ערוץ 14 למשל לא מצליח לעורר בי הזדהות (לשון המעטה) אפילו למשך דקה אחת - ובכל זאת אעשה הכל למען זכותו להמשיך לשדר, בטח אחרי שהוא משיג רייטינג לא רע בכלל. כלומר, הציבור מצביע בשלט ובדמוקרטיה שם המשחק הוא לשכנע את הציבור ולא לא לאפשר לו אלטרנטיבה לאומנית.
אז יכול להיות שלערוץ 14 (כדוגמה לאמצעי תקשורת שקווי המתאר שלו רחוקים ממני מעוד) לא תהיה זכות קיום ללא תיעדוף פרסומי מצד משרדי הממשלה ואולי הוא גם ייאבד מקסמו כתוצאה מחוסר היכולת של בעלי הון לשאת חן בעיני השלטון באמצעות מימונו. ועדיין, מה שמותר למירלשווילי מותר לרפפורט - ולהיפך: אם מישהו רוצה לתמוך בתכנים האלה על חשבונו, לבריאות.
נחלשת מבפנים
הבעיה אינה בריבוי הערוצים, הלוואי שיהיו כמה שיותר מהם, אלא באופיים - וכאן אנו מגיעים לאחד החוליים העמוקים ביותר של התקשורת, מסוג הבעיות שעליהן נהוג לומר "זה לא עניין של ימין ושמאל" - והאמינו או לא, הפעם הקלישאה הזאת נכונה עד כאב.
למה? כי הבעיה של התקשורת הישראלית אינה בעיית רוחב כי אם בעיית עומק. בחנו את טבלת השכר של העיתונאים בחברת החדשות של קשת 12 (שמייצרת את מהדורת החדשות הנצפית ביותר) ותגלו שם פערים אדירים בין מי שנשכרו לעבוד שם בימי הזוהר של "ערוץ שתיים", לבין מי שגויסו בשנים האחרונות. לתגמול הנמוך (יחסית) של העובדים הצעירים יותר יש סיבות רבות, אבל במידה רבה הוא תוצר של העידן הזה שבו למשפיען או משפיענית רשת יש יותר כוח כלכלי מאשר לטאלנט עיתונאי.
פחות כסף פירושו גם ירידה בסטנדרטים המקצועיים (כמו שאירע למשל בעיתונות הכתובה) והתוצאה היא פחות תחקירים מושקעים ויותר כתבות שנולדות לא במערכת החדשות אלא במשרדי יחסי ציבור, שתפקידם לקדם אינטרסים כלכליים של גורמים מסחריים.
נטפלתי למספרים 14 ו-12, אבל חשוב להדגיש שהכוונה אינה בהכרח אליהם אלא כמייצגים של תקשורת מגויסת לטובת השלטון מול מי שנתפסת כמערכת חדשות עצמאית של ערוץ מסחרי.
התדלדלות ההון האנושי של מערכות החדשות מצטרפת אל חלק מבעיות הייסוד שהיו לה תמיד, העיקרית שבהן היא השתעבדות העיתונאים, בהם גם מובילים, למקורות המידע שלהם. זה יכול להיות מי שהיה פעם עיתונאי דעתן והפך לשופר של לשכת ראש הממשלה, המקור העיקרי לכל ה"חשיפות" הבלעדיות שלו. זה עלול להיות עמיתו, הכתב הצבאי המוביל שיש לו כבר דמות אפילו בתכנית סאטירה מובילה, שבשיחות פרטיות הודה שהוא שומר אמונים ליד שמאכילה אותו, קרי למקורות בצבא, שמהם הוא ניזון - ושהפכו אותו לסניף של דובר צה"ל.
רוצה לומר: בפעם הבאה שבה מבטיחים לכם, כמו ב-6 באוקטובר 2023 ש"צה"ל ערוך לכל תרחיש", מוטב שתלכו לישון עם נעליים, מוכנים לתרחיש שצה"ל דווקא לא התכונן לו.
בעיה של חינוך
מוקדם לנבא אם אכן יתרחשו חילופי שלטון בישראל בעוד כחצי שנה, אבל גם אם יהיו כאלה, עלולים אבירי התקשורת החופשית (האמיתיים, לא אלה שרוצים להדיח מהמסך דמויות שלא תואמות את דעותיהם) להיחשף לבעיה האמיתית: לא קיומם של ערוצים מטעם, אלא רידוד הרמה בתקשורת החופשית.
ישי כהן, עיתונאי ועורך ב"כיכר השבת" ומשתתף קבוע בתכניות האקטואליה של חדשות 12, פרסם אמש פוסט (לא נגענו):
"דווקא בימים שבהם תלמידי הישיבות הופכים למטרה לבוז פוליטי, ובשעה שגזירות כלכליות מכבידות על לומדי התורה - מגיע נשיא ארגנטינה, ממדינות המפתח בעולם, ומביע כבוד, הערכה וחיזוק לעמלי התורה, רגע שמחדד מי באמת יודיע להוקיר ערכים".
מצד אחד, הזכות לחופש ביטוי כוללת גם את הזכות לכתוב דברי הבל. מצד שני, הנה לכם בעיה ששום חקיקה תקשורתית לא תפתור, אולי רפורמה במערכת החינוך - וזו כבר באמת נראית כמשימה שתהיה גדולה מדי על כל ממשלה שתקום בישראל בעתיד הנראה לעין.