שעתיים בשניים: שני הטאלנטים של התאגיד לא עשו דבר מלבד לשעמם

לא בכל יום עולה תכנית יומית חדשה (א-ה, 10:00 -12:00) שהיא גם רדיו וגם טלוויזיה לאוויר. לא בכל יום מלוהקים אליה שני טאלנטים של תאגיד השידור ובעיקר, לא בכל יום היא מחליפה תכנית ששודרה במשך יותר מ-17 שנים וזכתה לקהל מאזינים אוהד. תכף נזכיר את החבל בביתה של התלויה, אבל קודם כל קצת על הפורמט החדש.

ליהוק של איש ימין חובש כיפה עם איש שמאל כדי להגיש ביחד תכנית אקטואליה... איך אף אחד לא חשב על זה קודם...?! למי שלא זיהה את הציניות, נבהיר - אף אחד מלבד כולם: נדמה שכבר אי אפשר לפתוח היום את הרדיו (לא משנה באיזו תחנה או שעה) מבלי להיחשף לפורמט הזה, שבינינו, התחיל כבר לשעמם.

כלומר, אם ערוץ התקשורת - תחנת רדיו, אתר חדשות, ערוץ טלוויזיה וכיו"ב להוט להראות עד כמה הוא פחדן מכדי שתהיה לו דעה ברורה על המצב, אפשר פשוט לחלק את השעות בין אנשים רהוטים עם דעות שונות, במקום ליצור מצב שבו - בלשון הכדורגל - שתי הקבוצות מנטרלות זו את זו.

וזו הבעיה עם רוני קובן ועקיבא נוביק. הם לא יותר מגרסה מרוככת של זוגות אחרים (לא מאוד מעניינים לכשעצמם) כמו, נניח בן כספית וינון מגל או עמית סגל (שניים שמיום ליום מטשטש ההבדל ביניהם). כלומר, מידת ההגינות מחייבת לתת ל"קובנוביק" עוד זמן של חסד, אבל לפחות בכל הקשור לתכנית השנייה שלהם, אין לי אלא להצטער על שהקדשתי לה שעתיים.

שעתיים מחיי שאיש לא ישיב לי לעולם - והדברים נכתבים לא מפני שהן היו רעות כל כך, אלא מפני שהיו סתמיות. כמו להיכנס רעב הביתה ולגלות שיש לך רק פיתה במקפיא וגבינה לבנה במקרר: מזון שאפשר לשבוע ממנו, אבל בשום אופן לא להתענג עליו.

כמה אורחים היו לצמד בתכניתם אתמול, ביניהם: ראש המל"ל לשעבר, אייל חולתא, הפרשנית המדינית לשעבר, רינה מצליח וחברת הכנסת לשעבר איילת נחמיאס ורבין.

רטרוספקטיבה יכולה להיות נכס לכל מרואיין, אבל עודף ממנה יוצר רושם של משהו לא טרי, שמישהו הוציא מהפריזר היישר אל המיקרו, מה גם שאייל חולתא, למרות שהוא פרשן נבון, הוא אורח קבוע בלא מעט משדרי אקטואליה בטלוויזיה. האם אמר אצל רוני קובן ועקיבא נוביק משהו שלא אמר אצל הקולגות שלהם? לא ממש.

הוא הדין לגבי רינה מצליח: חביבה כתמיד, אבל מודעת כבר לעובדה שהיא בגמלאות, רצתה לדבר פחות על פוליטיקה ודווקא יותר על התיקו המאכזב של הפועל באר שבע במשחק העונה מול בית"ר ירושלים.

לו היה אחד משני המראיינים, כשיר לנהל שיחה כזאת, הרי שהוא היה קופץ על המציאה ועל משפט מענג שאמרה מצליח: "הפועל באר שבע זה החיים!" ולוקח את השיחה לכיוון מפתיע, אבל השניים התעקשו לחפור על האיחוד בין בנט ללפיד (שממילא נדון כבר בשיחה עם ח"כ מרב בן ארי) או במילים אחרות: החמיצו מול שער ריק.

גם איילת נחמיאס ורבין לא העלתה את האנרגיות באולפן. לא רק מפני שהנושא אליו נדרשו השלושה היה עמדת הנשיא בנושא החנינה לנתניהו, בעד ונגד, אלא מפני שגם נחמיאס ורבין היא פאנליסטית בפלטפורמות אחרות (למשל בתכנית הבוקר של "קשת") ואין דבר שתגיד אצל קובן ונוביק שלא נאמר או ייאמר על ידה מעל במות אחרות.

במילים אחרות: בשביל לשמוע את דעתה של נחמיאס-ורבין (בשתי מילים: הנושא מורכב) על הדילמה של הרצוג באשר להמשך משפט נתניהו, לא צריך תכנית חדשה, התכניות הישנות מספיקות בהחלט.

שני חריגים היו לתכנית אתמול, טוב ורע. נתחיל בטוב, שלמרבה הצער אין נורא ממנו: שיחה מרגשת עם כדורי ערה, סבו של עידן פוקס שנפל בלבנון. שיחה ששילבה אבל משפחתי, שרטטה דיוקן מרתק של הנופל והפליגה גם אל מחוזות הניסיון של הסבא, ששירת 30 שנה בצה"ל.

החריג השני (להבדיל אלף הבדלות) היה בסיום התכנית, בשיחה עם מתקשרת שלהבנתי מטפלת בחיות מחמד, למקרה שהאוגר שלכם סובל מחרדות.

כחבר לחיים של כנענית הבית, דווקא ציפיתי לשיחה הזאת, שכן הנבחנית האהובה היא אלופת העולם בהפגת מתחיי שלי. "אם יש לכם חיות מחמד קרבו אותם אל הטלוויזיה" ביקש קובן עם רפרנס ברור לאורי גלר, אבל כגודל הציפיה כך גם גודל האכזבה, שכן השיחה לא נסקה: מי שבעלי חיים הם חלק מחייו, כבר ידע את רוב מה שנאמר בה, מי שלא - ממילא לא מתעניין.

כלומר, הצורך לסיים תכנית אקטואליה במשהו קליל יותר מובן, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות גם מתכון לשקשוקה (הרבה יותר פרקטי, אפרופו השעה 12 שבה תמה התכנית).

מה עוד היה בתכנית? שיחה ארוכה כאורך הגלות עם חברת הכנסת מרב בן ארי ("יש עתיד"), שהתחלקה לשני חלקים, גם ברמה הטכנית (לפני המבזק ולאחריו) וגם ברמה העקרונית: בחלק הראשון קובן ניסה להראות שלמרות שהוא חשוד כמתנגד משטר, הוא לא עושה הנחות למישהי מהמחנה "שלו" ותוקף אותה על חוסר עשייה מספיק של האופוזיציה - טענה מקורית שטרם נשמעה בשום תכנית אקטואליה בישראל בשנתיים האחרונות...

בחלק השני ניסה נוביק ללחוץ על בן ארי להתחייב שלא תשב בקואליציה עם מנסור עבאס, בעוד היא מצידה מסבירה שאין בכך צורך, כי גוש השינוי 2 ("הנקמה") ישיג יותר מ-60 מנדטים ציוניים.

מעבר לזה שהדרישה הפופוליסטית הזאת נגועה בגזענות חשוכה, זה היה בעיקר טיפשי - כאילו שלבן ארי תהיה מילה בנושא.

אני מחבב את מרב בן ארי (כלומר, את הפרסונה - אין לי הכרות אישית עמה), אבל לשאול אותה על האיחוד בין לפיד לבנט זה קצת כמו לשאול שוטר תנועה מה הוא חושב על סבב המינויים בצמרת המשטרה. למה? כי כל חברי הכנסת של "יש עתיד" עודכנו על האיחוד רק כמה דקות לפני שיצאה ההודעה הרשמית וכולם מנסים בינתיים לשאת חן בעיני היו"ר לפיד, לפחות עד שיידעו מה מעמדם ברשימה המתגבשת - או אז יחליטו האם הם מרוצים או מאוכזבים.

אגב מאוכזבים, מה שעוד אכזב קלות בפורמט החדש היה התעלמות מוחלטת של השניים מהעובדה שהם גם מצולמים. חבל, הן שניהם אנשי טלוויזיה ולפחות לקובן יש את היכולת להיות יותר מ"ראש מדבר".

למרבה הצער הם לא הביאו את הניסיון הטלוויזיוני והתכנית נותרה ברמת רדיו מצולם, למעט קטעים שבהם נראים השניים מסמנים משהו להפקה שמעבר לשמשה בכל מני הבעות פנים מוזרות.

במונולוג הסיום שלה, בו נפרדה מתכניתה אחרי 17 וחצי שנים, אמרה קרן נויבך שהיא חשה הקלה על שלא תצטרך לומר עוד למרואיינים: "סליחה, אני ממש מצטערת, אבל נגמר לנו הזמן".

ובכן, לפחות את הצוואה המקצועית הזו יישמו "קובנוביק" (לא, מצטער, זה פשוט לא מתגלגל על הלשון כמו "אנדיוני". בחיי שניסיתי) במלואה: אף שיחה בתכניתם לא נמשכה פחות מנצח.

כשסב שכול מדבר, ניחא - תנו לו מצדי את כל השעה. כשפרשנית לשעבר, ח"כית לשעבר, ראש המל"ל לשעבר מדברים, זה מסתכם בפיהוק ארוך לאמור: סליחה, אני ממש מצטער, אבל נגמר לי הזמן לשניכם.