הקמפיין התמוה הזה חושף מי באמת מתנכל לקשישים בישראל | דעה

הימים של לפני הבחירות הם ימים נהדרים למחלקות הסחר של הפלטפורמות השונות: משרדי הממשלה, נחושים להציג את פועלם המבורך של השרים, חולבים את תקציבי הפרסום שלהם עד לשקל האחרון.

כרגיל, גם פה יש מי שמתחכמים ויש כאלה שעושים מהמקפצה. ניר ברקת התחכם ורקח את המבצע "הסל של המדינה", רק כדי שיוכל לשדר מדי ערב, בשעות הפריים-טיים, פרסומת עם אלי יצפאן.

על המהלך הזה נכתב ונאמר כבר הכל, מהרכב הסל, דרך הימצאותו רק בחלק מהסניפים של הרשת היחידה שניגשה למכרז ועד לקשרים שבין אח של השר לרשת הזוכה. אנחנו נזכיר רק שאלי יצפאן (הן הוא לא עובד בחינם - וזה לכשעצמו בסדר) וניר ברקת (בקופון הציבורי שהוא מקווה לגזור מהמהלך), חוגגים פה על כספי ציבור. המבצע מקודם בעשרות מיליוני שקלים מהקופה הציבורית.

וזה עוד טוב, כי על הרעיון של ברקת אולי אפשר להתווכח, אבל מה תגידו על משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, שתוקף משני כיוונים - פעם אחת עם קמפיין שמהלל את העובדים של חברת "נתיבי ישראל" ובפעם השנייה עם קמפיין בכיכובו של שלום אסייג, לרכבת ישראל.

בשני המקרים מי שמקווה לגזור את הקופון היא מירי רגב חסרת הבושה. למה ככה? כי מספר הנספים על הכבישים עלה בחדות בשנות כהונתה במשרד שנושא את התואר המחייב: "העבודה והבטיחות בדרכים", למרות שהמגמה העולמית היא הפוכה.

לקמפיינים הללו ניתן לצרף גם את זה של המשטרה, בו נראית "שיחת סלון" שבה מפרט שוטר את שגרת יומו המשמעותית בהרבה מול זו של חבריו ה"משעממים", שהרי ידוע שאין שיחת סלון שבה הייטקיסטים לא מלינים על כמה רע להם ומשעמם להם בעבודה, מול עבודתם המאתגרת של השוטרים...

ויש עוד לא מעט דוגמאות, ממשרד המורשת, החקלאות ועוד. רק שבין כל אלה צץ קמפיין אחד מוזר במיוחד, שלמרות שניסיתי להבין את מטרתו, לא הצלחתי לרדת לעומקו.

אין צופה טלוויזיה שהצליח לחמוק משרה ואריה, וביננו? גם אין צורך: שרה ואריה הם אנשים מבוגרים, אבל נראים נאים למדי ("שמורים" או "נראים טוב לגילם") והם מספרים סיפור: שרה שהייתה מיילדת, יילדה כבר מעל ל-20,000 תינוקות, שהיו יכולים למלא (כמעט) את בלומפילד ואילו אריה סלל כבישים, שלו ניתן היה לחבר אותם זה לזה, היו מגיעים עד לסלוניקי, שממנה עלה לישראל.

שני הסרטונים משכנעים, עושים שימוש נבון בטיפוגרפיה, קריינות ווידיאו כדי להעביר את המסר - אין טענה לרמתם המקצועית. ועדיין הם מעוררים תהיות - ולא בטוח שאלה הן מהסוג שהתכוונו לעורר.

ראשית, לא ברור איזו תמורה ביקשה הפרסומת לחולל. נניח לרגע שקיימת בחברה הישראלית בעיה של הפניית עורף לאזרחיה הוותיקים. האם יש מישהו שצפה בהם רגע אחרי שקילל נהג ותיק בכביש או חלילה תכנן לשדוד קשיש - וישנה את דרכיו בעקבות הצפייה?

אשר לשאר, כמו כל דבר בחיים: מי שיש לו סבא או סבתא, אבא או אמא אהובים בגיל הפנסיה, ממילא מודע הן לחיוניותם והן למגבלותיהם. מי שמתקרב לגיל פרישה בעצמו, מודע לקשיים (כמו גם לנחת) שמביאות אתן השנים. מי שנוהג בדרך ארץ כלפי הבריות, חזקה עליו שינקוט בה כפליים כשמדובר במבוגרים. מי שלא, לא הקמפיין הזה יגרום לו להרהורי חרטה.

אבל בואו ונזרום לרגע עם שרה ואריה, או ליתר דיוק עם הסיפור שלהם. שרה היא אחות מיילדת בדימוס. משמע זכאית לפנסיה לא רעה אחרי שנים שבהן התפרנסה בכבוד.

יתרה מזאת, אפשר להניח שכגמלאית היא זכאית להטבות שונות, מכאלה שמעניק שירות המדינה ועד לאלה שניתנות לוועד הגמלאים של בית החולים שבו עבדה. מי שמכיר את התחום יודע שמדובר בהטבות והנחות לא רעות בכלל.

ואריה, מה נגיד על ארה'לה שלנו? עבד שנים במע"צ, זכה לראותה הופכת לנת"י. גם הוא צבר זכויות על כל שעה שבה סלל כבישים תחת השמש הקופחת. גם לו יש ועד עובדים שהגן על זכויותיו. גם הוא נהנה מהטבות ששמורות לעובדי מדינה בדימוס.

וכאן העלילה מתחילה להסתבך, כי יש במדינת ישראל גם גמלאים אחרים. הם לא נראים טוב כמו שרה ואריה, שלא צריך לשכנע איש לתת להם כבוד או "ריספקט" (כלשון הפרסומת). הם לא זכאים לפנסיה שמאפשרת זיקנה בכבוד. הם נאלצים להתקיים מקצבת זקנה שמשלם הביטוח הלאומי. כלומר - לבחור בין להפעיל מזגן לחימום בחורף או לקירור בקיץ, לבין מילוי העגלה בסופרמרקט. הם נאלצים לוותר לעיתים אפילו על רכישת תרופות שמסובסדות להם על ידי קופות החולים.

הנכדים שלהם מגיעים לבקר קצת פחות, אולי בגלל שאין להם (כמו לסבים ולסבתות אמידים יותר) מגירה "סודית" של ממתקים שאסורים בבית ההורים, אבל מותרים חפשי במסגרת הפינוקים של סבתא וסבא.

לקשישים השקופים האלה, אזרחים ותיקים שעבדו כל חייהם קשה לא פחות משרה ואריה, יש אויב גדול בהרבה מאשר שודד שעלול לארוב להם בסמטה חשוכה או לפרוץ בליתם באישון לילה. קוראים לאויב הזה מדינת ישראל.

כן, היא זאת שמתנכלת להם על כל צעד ושעל. היא זו שאפשרה את הפיכת כמעט כל השירותים החשובים שניתנים להם: בבנק, בדואר ובמשרדי הממשלה למקוונים - והשאירה אותם לחכות שמישהו יואיל לענות לטלפון או לקבל אותם בסניף.

אני לא יודע כמה מיוצרי הפרסומת של המוסד לביטוח הלאומי ביקרו לאחרונה פיזית במוסד ממשלתי (כולל משרדי הביטוח הלאומי!) שצמצמו את קבלת הקהל כבר בימי הקורונה - ומאז הגבלת קבלת הקהל הפכה בהם לנורמה. צאו חברים למשרד הרישוי, ללשכות רישום האוכלוסין, למה שנותר מסניפי הבנקים והדואר - ושם תפגשו "שרה ואריה" לרוב.

לפעמים מתענים בתורים ארוכים, תמי נותנים לחסדי פקיד, שברצותו יהיה אדיב וברצותו יתעמר בהם. "ריספקט" אתם דורשים ממני? וואלה - יש לי פול ריספקט אליהם (ולו רק מפני שבעוד עשר שנים אהיה כבר אזרח ותיק בעצמי...), זו מדינת ישראל שאין לה כבוד לאזרחיה המבוגרים.

כל זה עוד לפפני שהזכרנו את עלויות ההפקה והשידור של הקמפיין המיותר הזה, לפחות כמה מיליוני שקלים שאפשר היה להפנות לאוכלוסייה המבוגרת: הן אפילו 6-7 שקלים תוספת לקצבת הזיקנה, משמעותם עוד גביע קוטג' אחד לחודש עבור מי שלא שפר עליו גורלו להיות עובד מדינה כמו שרה האחות המיילדת, אריה סולל הכבישים או החבר הדמיוני שלהם, שעבד במשך 45 שנה במשרדי הביטוח הלאומי...