לא מספרים לך בלימודי המשפטים איך להיות עורך דין. מלמדים אותך דוקטרינות, מבחנים משפטיים ופסקי דין על מדיניות משפטית ראויה ורצויה.
לא מספרים לך שרוב העבודה המשפטית היא לא זוהרת. היא לא ניצחונות שמתרחשים בארבעים וחמש דקות, היא בטח לא אובג'קשן/ססטיינד. רוב העבודה היא מסמכים על מסמכים על מסמכים, סעיפים והסכמים, מועדי הגשה ודפים. כל כך הרבה דפים.
אני עובדת עם עיתונאים כבר 25 שנה, חלקן כעיתונאית בעצמי (גם בכלי התקשורת הזה ממש). ובכל זאת, לא בכל יום נקרית בדרכי ההזדמנות לחבר בין המילים הגבוהות של התואר לבין הפרקטיקה. ההזדמנות לייצג לא רק את עניינו של הלקוח, אלא גם עיקרון שגדול מן התיק עצמו. להילחם על משהו שחשוב לי באמת. משהו שמשנה משהו בעולם המעשה. אירוע כזה קרה בשבוע שעבר.
ראשיתו, בערב אחד בחודש ינואר. בעודי מכינה ארוחות ערב, התקבלה בקשה למתן צו נגד עמרי אסנהיים, אותו אני מייצגת, כדי שימציא את כל חומרי הגלם של הריאיון שערך עם אלי פלדשטיין וששודר בתוכנית "יהיה טוב" בכאן. הריאיון, בן שלושה פרקים, היה ראיון עומק, מסמך עיתונאי מקיף שבעקבותיו נפתחה חקירה פלילית חדשה, המסתעפת מהפרשות הפליליות בהן מעורב אלי פלדשטיין.
באותו הערב, נכנסנו - עמרי, כאן ואני, למסע שסופו בפסק דין תקדימי וחשוב, שמשרטט מחדש את גבולות ההגנה על העבודה העיתונאית בישראל. מסע שהסתיים היום ממש (שלישי), כשהמשטרה הודיעה לבית המשפט העליון שלאור החלטתו, היא אינה עומדת על קבלת חומרי הגלם לצורך החקירות המתנהלות.
טענו בפני שלוש ערכאות, החל בבית משפט השלום, כי אין למסור את חומרי הגלם העיתונאיים שנותרו על רצפת חדר העריכה. טענו, כי בשם ההגנה על מקצוע העיתונות ועל הערכים שהוא נועד לממש, אסור שעיתונאי יהפוך להיות כלי בידיהן של רשויות החקירה.
לשמחתנו, בית המשפט העליון קבע שהגיעה העת להרחיב את ההגנה על החיסיון העיתונאי כך שיחול גם על מידע שנקבע לגביו שהוא "לא לציטוט" וכן חומרים שהושגו באמצעות מערכת יחסי אמון בין העיתונאי לבין המרואיין. חומרים, שאלמלא אותה מערכת יחסים עדינה, לא היו מגיעים לידיו של העיתונאי.
נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, שעמד בראש ההרכב ושנתן את פסק הדין, קבע כי אם יחויב עיתונאי למסור חומרי גלם שנותרו על רצפת חדר העריכה, הדבר יפגע פגיעה ממשית ביכולתו לאסוף מידע, ובהתאם, יפגע פגיעה קשה בזכות הציבור לדעת. הוא קבע עוד, שעיתונאי לא אמור לשמש ככלי בידי רשויות החקירה.
הפסיקה הזו תקדימית, משום שהיא מרחיבה את ההגנה על סוגי מידע נוספים, גם כאלה שאינם מתמצים בשאלת זהותו של מקור (שעליו הגן החיסיון עד עתה), והיא צועדת צעד גדול וחשוב בשמירה על האפשרות לעשות עיתונות משמעותית, ביקורתית ונוקבת, כזו שהיא מסימני ההיכר של דמוקרטיה איתנה.
על הדבר הזה בדיוק נלחמנו. מתוך הבנה, שאם כל שיחה, כל ריאיון עומק, כל תיעוד שנאסף במסגרת עבודה עיתונאית עלול להפוך בהמשך לחומר שרשות חוקרת תבקש לעיין בו ולהשתמש בו לצרכי חקירה, הדבר ישנה לרעה את התנאים שבהם עושים עיתונות. הוא ישנה את האופן שבו אנשים ידברו עם עיתונאים, את מידת החופש שבה יימסרו דברים, וגם את האופן שבו עיתונאים עצמם יעבדו, יראיינו, יתעדו וישמרו חומרים.
לא צריך הרבה כדי לייצר אפקט מצנן; די בכך שהקלות שבה ניתן להפוך את העיתונאי לכלי בידיהן של רשויות החקירה תעמוד ברקע, כדי שהעיתונות כולה תיעשה חופשית פחות, נועזת פחות וביקורתית פחות.
עניינה של ההחלטה הזו הוא לא רק בעיתונאים או במקצוע העיתונות. החיסיון אינו מגן רק על העיתונאי, וגם לא רק על המקור או המרואיין. הוא מגן קודם כול ולפני הכול על כולנו, כפרטים בחברה. הוא מגן על האפשרות לעשות עיתונות ביקורתית שמשנה משהו בעולם המעשה. עיתונות מהסוג שעמרי, מהעיתונאים החוקרים הטובים בישראל, עושה כבר שנים, ושכלי תקשורת ציבורי כמו תאגיד השידור מאפשר לפרסם.
ההגנה על האפשרות לעשות עיתונות היא הגנה על חירויות האזרח. עיתונות חופשית אינה מותרות של משטר דמוקרטי, היא אחד המנגנונים המרכזיים שמאפשרים לו להישאר כזה.
לא מספרים לך בלימודי המשפטים איך להיות עורך דין. ובטח לא מספרים לך שלפעמים, בתוך כל המסמכים על מסמכים, בתוך כל הסעיפים, ההגשות והדפים, מסתתרת האפשרות לעשות בדיוק את זה. לא רק לנהל תיק, אלא להיאבק, בשם הלקוח אבל גם בשם האינטרס הציבורי, על שרטוט הגבול שבין כוח לבין חירות, על ערכים שאת מאמינה בהם, על חירות ביטוי, שהיא תנאי לקיומה של דמוקרטיה חיונית וחפצת חיים.