יש משהו כמעט בלתי אפשרי בניסיון לראיין את נרי ליבנה בשיחה מסודרת. היא קופצת מנושא לנושא, משלבת בדיחה עוקצנית באמצע וידוי אישי, נוגעת בכאב ומיד מכסה אותו בהומור. בגיל 73, אחרי שאובחנה כחולה בפרקינסון, היא עדיין כותבת ב"הארץ", עדיין זקוקה לקוראים שלה, ועדיין לא איבדה את היכולת לומר בדיוק את מה שהיא חושבת, גם כשזה לא בהכרח נעים לשמוע.
אבל מתחת להומור ולחדות מסתתרת הפעם גם שיחה אחרת: על מחלה שמכניסה את העתיד לסימן שאלה, על הבושה שגרמה לה להסתיר את האבחנה, על גילנות בתקשורת הישראלית ועל מדינה שהיא מרגישה אליה געגוע אפילו כשהיא חיה בתוכה.
המכון הישראלי לעיתונות ולתקשורת פועל לחיזוק חופש העיתונות, חינוך לצריכה ביקורתית של תקשורת והחזרת אמון הציבור בתקשורת בישראל.
נרי, איך את מרגישה?
"אני מרגישה טוב. אם אתה שואל אפרופו הפרקינסון, אז עדיין אין לי תסמינים. זה לא אומר שלא יהיו, כנראה שיהיו. המחלה אובחנה, אבל אני לא רועדת, אין לי פרצוף של אבן. אני מקבלת כדור שמסייע לי. האמת היא שהייתי הרבה יותר חולה לפני שאובחנתי, והסיבה שלא אובחנתי הייתה שהייתי בהכחשה עצומה. חשבתי שהכול בסדר, שכל מה שקורה לי הוא בגלל שהפסקתי לעשן או בגלל ביבי. אחד משני הדברים".
את האבחנה הסתרת במשך יותר משנה. למה?
"התביישתי. חשבתי שאולי הייתי צריכה להמשיך להתבייש. למרות שאני ממליצה לכל אחד לצאת מכל ארון שהוא, זה עול. כשנאלצתי למסור את הכלב שלי, בגלל שכבר לא יכולתי לטייל איתו אחרי שנפלתי וריסקתי את הכתף, אנשים התנפלו עליי. הם לא הבינו איך אני מסוגלת למסור את הכלב שאני כל כך אוהבת.
"הבן שלי כתב לאחת המגיבות: 'את מבינה שאת מדברת על אישה בת 73 עם פרקינסון?' הוא אחר כך התקשר אליי ואמר שהוא מפחד שהוציא אותי מהארון. אמרתי לו: 'עשית לי טובה'. לא הייתי עושה את זה בעצמי. די כבר להגיד לאנשים שהכול בסדר, די לא לבקש עזרה, די לפחד".
התגובות האלה לימדו אותך משהו על עצמך?
"אני עדיין לומדת לא רק לבקש עזרה, אלא גם לקבל אותה כשמציעים לי. יש לי את הטמטום הזה של להעמיד פנים שאני יכולה הכול לבד, שאני חזקה. איזה קשקוש. כל האנשים האלה שנראים לך חזקים, אני אומרת לך, בפנים אנחנו תולעת. ממש".
המחלה שינתה את האופן שבו את מתייחסת לזמן?
"כן. בהחלט. זה מפחיד. אתה הראשון שאני מודה בפניו בעובדה הזאת. העתיד נעשה מאוד אמורפי. אני שואלת את עצמי אם אסע אי פעם ליפן עם הנכד שלי, מיכאל. אני גם לא יכולה לנסוע לכל מקום, לא יכולה לעשות טיסה של 12 שעות במחלקת תיירים. אני אדם עייף יותר מפעם".
יש מי שאומרים שמחלה גורמת לאדם להבין מה באמת חשוב בחיים. את מתחברת לתפיסה הזאת?
"אני מתנגדת להשקפה הזאת שמחלות הן מתנה. אני מכירה את כל הסיפורים על כך שהסרטן הפך מישהו לאדם טוב יותר, שהוא למד להבין מה חשוב ומה לא. סרטן בדרך כלל עושה אותך מתה. אני בינתיים לא מרגישה את רווחי המחלה, ולא מרגישה שהיא גרמה לי לצמצם דברים בחיים או לארגן לעצמי איזו תורת חיים.
"מה שכן, הכרתי אנשים מקסימים עם פרקינסון. פתאום הבנתי שאפשר לחיות חיים שלמים ומלאים, כולל זוגיות, נסיעות לחו"ל ואפילו סקס, עם פרקינסון. פגשתי אישה בת 40 עם המחלה, שעובדת במשרה מלאה, יש לה בן זוג ושלושה ילדים והיא מתעמלת כל הזמן. זה נתן לי פרופורציות".
גם את התחלת להתעמל?
"כל חיי נמנעתי מכל תזוזה שהיא מטעמי עיקרון. אמרתי שספורט זה לא בשבילי. עכשיו אני עושה ספורט, אין ברירה. זה הדבר היחיד שהוכח, למרות שאין קבוצת ביקורת, כמסייע להאט את התפתחות המחלה. פתאום אני הולכת לקאנטרי. אני גם חושבת המון על המוות, אבל את זה עשיתי בערך מגיל שלוש. הבן שלי היה אומר לי, כשלא היה לי מה לכתוב: 'תכתבי על הנושא החביב עלייך, תמותה'".
את בת 73. עד כמה הגיל שלך משפיע על המקום שלך בתקשורת? לאחרונה פורסם (שוב) שפוטרת.
"אני חושבת שאין עיתונאית ב'הארץ', ולא הייתה, שהחזיקה מעמד מעבר לגיל 55. כולן פוטרו. אמרתי את זה לעמוס שוקן כבר לפני 14 שנה, כשהוא רצה לפטר אותי בפעם הראשונה. הוא שאל: 'למה? אבירמה גולן'. אמרתי לו: 'עמוס, אתה פיטרת אותה לפני חמש שנים, אתה לא זוכר?'".
את חושבת שיש כאן גם גילנות וגם אפליה מגדרית?
"בהחלט. יש העדפה לעיתונאים גברים. אני לא יודעת למה. אני בת 73, ראבק, וזכותם של 'הארץ' לפטר אותי. אבל אני מאוד אוהבת לכתוב, וזה היה בשבילי טרגדיה אם היו מפטרים אותי, כי הכתיבה הפכה לחלק מהאישיות שלי ומהזהות שלי.
"אני גם חושבת שהעיתונות הכתובה חיה על אדי הדלק האחרונים. אם אתה רק צרכן חדשות, הדיווחים בעיתונות המודפסת תמיד יהיו מאוחרים מדי. אבל אנשים עדיין רוצים לקרוא טורים אישיים. אני מקבלת תגובות בוואטסאפ, בפייסבוק וברחוב. אני ממש זקוקה לקוראים שלי. אם הייתי צריכה לכתוב טור אחרון, הוא כנראה היה על העצב שלא יהיו לי יותר קוראים".
את רואה גם היעלמות של דור שלם של עיתונאים ותיקים, אורן נהרי, חיים יבין…
"כן, ואני מצטערת על זה. אבל צריך להיזהר לא להכניס את כולם לאותה קטגוריה רק בגלל הגיל. אני גם לא אוהבת את הזקנה. בשבילי זקנה היא דבר ממש מחורבן. כמו שאמרה תיקי דיין, זקנה זה דבר שקופץ עליך פתאום מהשיחים".
נעבור לישראל. כשאת מסתכלת על החברה הישראלית אחרי שבעה באוקטובר, המלחמה, המשבר הפוליטי והמאבקים סביב המשטר, מה את רואה?
"זה נורא. אני לא יודעת להסביר איך החברה הישראלית הגיעה למצב הזה. אני רואה את הביביזם ואת ההערצה לביבי ומתנהגת אליהם כמו אל כת. ניסיתי פעם לשכנע אנשים לשנות את דעתם. ענת סרגוסטי שאלה בפייסבוק אם מישהי הצליחה לשכנע מישהו לשנות את דעתו, ואני כתבתי: 'אני הצלחתי לשכנע אנשים לא להתווכח איתי. זה המקסימום שהשגתי'".
את חושבת שהחברה הישראלית עדיין מסוגלת להשתנות?
"אני לא יודעת. אני חושבת שאפשר לפרק חלק מהמחסומים באמצעות הומור. ב'האח הגדול' אנשים עצרו אותי ברחוב ואמרו לי שהם לא מסכימים עם הדעות שלי, אבל מאוד אוהבים את ההומור שלי. אמרתי להם: 'איזה דעות? לא ביטאתי דעה אחת בתוכנית'. אנשים פשוט לא ציפו שאישה שמאלנית תהיה מצחיקה. מבחינתם הייתי אמורה להיות עם שיער לבן קצוץ, מכנסיים עד הברך ואפליקציה".
את עדיין מזוהה עם השמאל, אבל נדמה שבשנים האחרונות את זהירה יותר בהתבטאויות הפוליטיות שלך.
"אני לא חושבת שאני כל כך זהירה. כשאני רואה את הטרור היהודי, אני פשוט מזועזעת. אני לא באמת האמנתי שיהודים מסוגלים להתנהג ככה. להתנהג כמו אנשי חמאס. אני לא יכולה להבין איך אנשים להנאתם מרביצים לילדים, לזקנות ולזקנים, ואיך צבא ההגנה לישראל לא מתמודד עם זה, או לא מעוניין להתמודד, או קיבל הוראות לא להתמודד.
"זה פשוט לא יכול להיות. אני לא שמחה שדברים שאמרתי בעבר מתממשים. זה נורא ואיום".
ולמרות הכל, נתניהו משיג בבחירות 27 מנדטים.
"אני מתייאשת. יש לי אפשרות לעבור לברלין, לכאורה. לילדים שלי יש שם מקום, אבל אני לא באמת יכולה לעזוב. אני כל כך ישראלית. מאז שפרצה המלחמה, בכל פעם שאני שומעת שירים עבריים מפעם אני מתחילה לבכות. אני מתגעגעת לישראל. אני בישראל ומתגעגעת לישראל.
"החברים שלי ישראלים. אני צריכה בן אדם לידי שמבין סאבטקסט בעברית כדי לדבר איתו. אני אמות מבדידות בברלין. אני יכולה לאיים שאני אעזוב, אבל אני יודעת שלא אעזוב".
אז למרות הכול, את עדיין מאמינה בישראל?
"אני לא יודעת אם הייתי מנסחת את זה כאמונה. אני פשוט קשורה למקום הזה. מצד המשפחה של אמא שלי אני דור שביעי בארץ. יש משהו מאוד שורשי. אני שמחה שההורים שלי לא רואים מה נהיה מהארץ הזאת, אבל אני לא יכולה להתנתק ממנה".
כשאת מסתכלת על נרי של לפני עשר שנים לעומת נרי של היום, מה השתנה?
"נרי של לפני עשר שנים הייתה יותר יפה, היו לה פחות קמטים. אני לא ממעלות הזקנה. אני חושבת על המוות, על הזמן, על העתיד, אבל גם למדתי שאפשר לבקש עזרה ושלא צריך להעמיד פנים שהכול בסדר. אני עדיין אוהבת לכתוב, אני עדיין זקוקה לקוראים שלי, ואני עדיין מאוד מתעניינת בבני אדם. תמיד הדבר שהכי עניין אותי הוא המין האנושי".