איפה הבושה? אצל הח"כית ומלבושה

למשך כדקה וחצי, לפני מספר חודשים, האמינו חלק מאתנו שהעיתון "מעריב" באמת השתנה. קמפיין ה"איפה הבושה?" שהושק ברוב הדר, ובמסגרתו הכריזו קברניטיו מלחמת חורמה על השחיתות במדינה, אומנם הריח כמהלך שיווקי יותר ממצפוני, אך בכל זאת העלה את הנושא על סדר היום הציבורי. מאמרי המערכת של אמנון דנקנר ודן מרגלית כללו מניפסטים חוצבי להבות על הצורך בשינוי ולא היססו להזכיר שמות. עברו שבוע-שבועיים ובעיתון לא התביישו לייחס לקמפיין שלהם כל פרשת שחיתות שנחשפה. עבר עוד שבוע ונמאס להם. הסטיקר הכחול דהה ועימו כנראה גם העקרונות הנשגבים.

דוגמה בולטת הייתה הראיון המשווק היטב של הכתבת חן קוטס-בר עם רוצח משפחת הרן מנהריה, סמיר קונטאר. בראיון הארוך והבלעדי (שנערך בשיתוף פעולה חלקי עם חדשות 10) גלל קונטאר את האירועים שהובילו למאסרו הממושך בישראל, הביע חרטה חלקית על מעשיו ויצא מהראיון שתי דרגות מתחת לחסיד אומות עולם. קמה בבוקר סמדר הרן, ששכלה את בעלה ושתי בנותיה, ולמדה דברים שמעולם לא ידעה על רצח משפחתה. כנראה בגלל אלה נבדו ממוחו הקודח של קונטאר.

הרן לא היססה ויצאה למתקפה תקשורתית משלה נגד מעריב, והתראיינה בכלי התקשורת. היא מחתה על כך שלא קוטס-בר ולא איש מעורכי העיתון מצאו לנכון לבקש את תגובתה על הראיון המקיף או אפילו ליידעה על קיומו. שוב ושוב היא נאלצה לסתור את טענותיו של קונטאר, ש"את הקטנה פספסתי" (בתה הקטנה) ולספר שבדיקות מעבדה מצאו את שרידי מוחה של הילדה על קת הרובה של המחבל. פעם אחר פעם נאלצה הרן לחזור אל אותו ערב נורא בו איבדה את משפחתה, לשחזר את הטראומה, לפתוח את הצלקות. אז איפה הבושה?

מעריב, חשוב לציין, לא טרחו לפרסם התנצלות רשמית על המהלך העובר באופן בוטה על עקרונות האתיקה העיתונאית. לא ברור אם מכירות העיתון בסוף השבוע שעבר תפחו בזכות הראיון הבעייתי עם קונטאר, ניתן רק לקוות שלא. רק בגליון 'סופשבוע' היוצא היום (שישי), נאותו מעריב להעלות את התגובה שלא ביקשו מהרן.

אבל מעבר לחיפזון חסר הרגש בראיון עם קונטאר, האם לאורך קמפיין הבושה של העיתון השתנה משהו ביסודותיו הצהבהבים? האם הוא אימץ עקרונות עיתונאיים חדשים וניקה עצמו מהסממנים שכה מאפיינים את המלחמה בינו לבין ידיעות אחרונות? עיינו בבקשה בגיליון יום רביעי האחרון, שהקדיש את כל העמוד האחורי בחלקו הראשון ל"מהפך של גילה". הכתבה, פרי עטו של הכתב הפרלמנטרי הוותיק אריק בנדר, נראית כאילו הועתקה במחי קופי-פייסט מקומוניקט יחצ"ני סוג ג', ועוסקת בשינוי הגרדרובה וההופעה של סגנית שר החקלאות, גילה גמליאל. תטענו בצדק, נו מדובר בעמוד האחורי, אף אחד לא מצפה לקרוא שם חדשות אמיתיות – אבל, חברים, עדיף לספוג עוד תמונה של בחורה בביקיני או גורי כלבים חמודים ממפגש עם הח"כית גמליאל, לפני ואחרי.

למה, בשם העורכים והאלוהים, נגזר עלינו ללמוד כי החבר הנוכחי של גמליאל, אמיר תורג'מן, החליט לשנות לה את הלוק. "בכל בוקר, לפני יציאתה לכנסת או למשרד החקלאות, בוחר תורג'מן לחברתו את הבגדים ומתאים להם תכשיטים ונעליים...". במהלך ה"כתבה" מוזכרים, כאילו במקרה, קורס האיפור שעברה (אצל חברת איפור ידועה) ואת התספורת המיוחדת שעיצב לה ספר (ירושלמי מבוקש). שמות העסקים מוזכרים כמובן בטקסט המקורי. מספר עמיתים לעבודה התקשו לקבוע אם גילה נראית יותר טוב, לפני או אחרי, אבל העלו את התמיהה האם לסגנית שר החקלאות אין אילו טפטפות להתקין או כנס מחרשות וטרקטורים להשתתף בו?

זה נכון וראוי שעורך העיתון והסייד-קיק שלו (שפעם החזיקו בהיפוך בתפקידי המוביל והסייד-קיק) החליטו להשמיע את קולם - ועשו זאת גם בנושא ההסתה אתמול – ונסות ולשוות למעריב לוק של כלי תקשורת עם אג'נדה. עובדה שהאקט גרם לעמיתם בעיתון המתחרה (רפי גינת) להשמיע את קולו בנושא הפלילים. כאמור, אין בכך כל רע. אגב, מישהו חייב להגיד להם: שי ודרור לא מצחיקים וגם הגיגיו של קובי אריאלי, אפעס, לא תמיד פוגעים במטרה.

אם במעריב רוצים באמת לשדרג את עצמם מעל מעמד הטבלואיד נוטף הצהבהבות כדאי להם לנסות להעביר את הרוח העיתונאית החדשה לשאר עמודי העיתון ולא רק לכותרת הראשית. המתחיל במצווה אומרים לו גמור.