נעבור את הבולשיט יחד

גם את הבוקר הבא נעבור יחד בדוכן העיתונים. נעמוד שוב מול היומונים המוצעים לנו ונחטוף בחילה מאחד מהם, זה שמנצל את הבטן והרגש של קוראיו בלי בושה, שמנכס לעצמה את ה-אירוע הלאומי של השנים האחרונות, רק בשביל למכור עוד כמה עטיפות דגים.

הקמפיין שהשיק שלשום 'מעריב' מעיד על העיוות התפיסתי הקשה של קברניטיו. הם כנראה שכחו, שתפקידם הוא לדווח ולפרשן ובמקום זה בחרו לשמש כפסיכולוג בגרוש. במקום להבטיח לקוראיהם את המידע המעודכן והאמין ביותר, את הניתוחים העמוקים ואת התמונות החדות, הם מציעים חיבוק.

בגרסת המודעה המודפסת מחבקים אותם כל מיני עיתונאים שהתחפשו לסלבס וסלבס שהתחפשו לכל דבר חוץ מלעיתונאים. עם כל הכבוד לשי ודרור או קובי אריאלי, מהי תרומתם העיתונאית? כיצד הפך פתאום השר לשעבר (וכיום איש האקדמיה) פרופ' אמנון רובינשטיין לכוכב עולה בשמי העיתונות? ואם כבר סופרים מי נמצא שם, למה כמעט אף אחת לא נמצאת? 32 פרצופים מחייכים מבעד למודעה, ארבע מתוכן בלבד נשים. מה, הן לא יכולות לחבק אף אחד? או שכאן דרוש חיבוק גברי, צ'פחה בריאה. "יהיה בסדר אחי, ההתנתקות תעבור בשלום".

וגרועה יותר הגרסה המוקרנת, בה ניכס לעצמו העיתון אירועי מפתח בתולדות המדינה, כמו הכרזת העצמאות או מלחמת יום הכיפורים, כאומר 'אילולא היינו כאן ודיווחנו, כל זה לא היה ידוע עד היום'. על כן, מבטיח מעריב בקמפיין, לא 'לסקר את ההיסטוריה בהתהוותה', אלא להמשיך ולהיות "חלק מעשיית ההיסטוריה". לא פחות.

הלו? קצת צניעות וקצת פרופורציות. אנו עוסקים כאן בעיתונות. באיסוף, עריכה ואריזת הידע לציבור. בדיווח, לא בייצור. עיתונאים, אם מישהו בבית מעריב הספיק לשכוח, לא אמורים לייצר חדשות.

הקמפיין הנוכחי תואם את הרוח השיווקית שנחתה על שני היומונים הגדולים, והוא כבר השני של מעריב השנה. אך בשונה מהקמפיין הראשון, שהוגיו דאגו לשווקו כמשהו שבא מהבטן ומהלב והופך למסע פרסום רק לאחר מכן, הרי שהפעם ראשי העיתון לא יכולים לצאת זכאים מחמת הספק. מאמר המערכת מאתמול, בחתימתו של אמנון דנקנר, שפורסם (שוב) בעמוד הראשון ולא בעמוד הדעות, נראה ככקומוניקט ותו לא. מעולם לא שולב מסר כה שיווקי ב"קודש הקודשים" של אף עיתון.