ארבעת המינים – מוספי סופ"ש

משהו רע מאוד עובר על המוסף הוותיק של מעריב. מאז פיטוריה של העורכת המיתולוגית (והנהדרת) ציפה קמפינסקי, עבר העיתון טלטלה עם מינויו המפתיע - והשגוי - של אוריה שביט הצעיר. שביט הועף גם הוא והוחלף על ידי עורך הספורט אביב הברון, בעברו איש 'העיר'. הזמן שעבר מאז השכיח את ניחוח ההצלחה, שבעבר הייתה מנת חלקו של המוסף.

בינתיים, לא מצליח ככל הנראה הברון להשתחרר מהמנטליות הירודה של עיתונות הספורט, ומייצר מוסף משעמם ואף מביך לעיתים. יתרה מזאת, נראה כי כמעט כל אחד יכול להיות מגויס לשורותיו ככתב. אולי זה לא ממש נורא, בהתחשב בכר הפורה (מידי) שניתן ליח"צנים, במה שאמור להיות מוצר הדגל של העיתון השני בגודלו. ומפאת האתיקה, לא אחווה דעתי (השלילית) על 'ליאורה', מדור הרכילות שנותר בודד במערכה עם מות 'שליחות קטלנית', ושבעיני רבים נחשב כעלה תאנה לא-מספק על ערוותו של 'סופשבוע'.

המצב בסופשבוע כה בלתי-נסבל, עד כי גם אם משובצת כתבה מעניינת (בדרך כלל של שרה ליבוביץ'-דר, לעיתים רחוקות של עמרי אסנהיים או של הרכש המבטיח מרב בטיטו-פריד), בנקל אפשר לטעות ולפסוח, לאחר שהיא נבלעת באפרוריותו המייגעת וברוחו התפלה של המוסף, שלא לדבר על הסבל שבלפתוח את הדפדוף עם חנוך דאום וקובי אוז (שלמזלנו עזב בינתיים) ולסיים אותו עם אודטה.

למרות שהאכסניה עדיין נחשבת יוקרתית, ומוסיף לה העיצוב המוקפד, שממשיך להתחדש באופן מתון ושקול של אורנה אושרי (ועל שני אלה ה'ריח'), לא מצליח מוסף הארץ להתרומם. נדמה שרוגל אלפר, העורך, נשאר באיזשהו מקום בעמדת 'המבקר' הנצחי, עם התרסה כנגד טעמו של רוב הציבור, ובמקרה זה גם כנגד הטעם של מצבת קוראי הארץ. אלפר אינו מצליח ליצור עניין ולא תמהיל מוצלח, מה שמצטרף להחלטות תמוהות כמו ביטול חלקים מוצלחים כ'מלח הארץ' לטובת ניסיונות כושלים כ'24/7' ו'אפעס' (מוצר אמיץ, אך איום). כותביו של המוסף, חלקם אנשים מוכשרים ורבי זכויות, לא מבטאים את יכולותיהם ונראה כי הם מגישים את כתבותיהם כלאחר יד, מבלי לתת את הדעת על חלקן במוצר הכללי.

שינוי מרענן, שעשוי להעיד על לקיחת כיוון מוצלחת יותר, הוא גיוסם של שחר אלתרמן כסגן עורך, מה שמחיה מעט אולי את הצד התחקירי של המוסף וכן תורם לניסיון 'להצעיר' אותו ולהעניק לו מעט יותר צבע, וכן של אלון הדר ככתב. סביר להניח כי עבור חלק מקוראיו הוותיקים של מוסף הארץ (המוסף היחיד, כנראה, שבו קוראים בעניין את מדור המכתבים למערכת), הבאתו של הדר אליו משולה לגיוס, נניח, של אבנר ברנהיימר וצחי כהן (7 ימים) ל'הצופה'. אך השילוב של הדר נראה מאולץ אל מול רוב החומרים שמיוצרים במוסף, ושמביאים אותך בדרך כלל לפסוח במהרה אל מדורם החביב של רלי ואבנר אברהמי.

כמו שני המוספים האחרים, גם '7 ימים' עבר תחלופה של עורכים ואנשי צוות נוספים, כשאת רותי יובל (המצוינת) החליף ניר בכר. אך בניגוד לעמיתיו המוזכרים לעיל, בכר לא נופל במאומה מיובל. עם צוות מצוין (כמו סגני העורך שגיא גרין, איתי כ"ץ ורענן שקד) הוא מייצר מוצר פרימיום מרתק, מלא צבע, עניין ואיכות.

בעוד שדווקא מי שנחשבים למקורביו של בכר, עדי גולד ב'7 לילות' ואייל גונן ב'24', לוקחים את המנדט שניתן להם מעט רחוק מידי ועושים עבודה טובה פחות מקודמיהם בתפקיד, מבצר 'ימים' את מעמדו כמוצר הטוב ביותר בעיתון של המדינה. יחד עם המוסף לשבת (שלוקח גם הוא את מתחריו בקלות), הופך '7 ימים' את שישי ליום היחיד בו צרכני עיתונאות אנינים יכולים לשלוף את בתאווה את חלקיו הפנימיים של ידיעות. כבר בקריאת הפניות התוכן המצחיקות (סגנון ש'סופשבוע' מחקה בלי בושה ובוודאי בלי הצלחה), מגיע התיאבון להמשך.

נדמה כי ל'7 ימים' יש הכל. כמעט תמיד יהיה בו תמהיל מנצח, לצד כתיבה חמה, איכותית ומרתקת; הוא כיפי ומתוחכם, אך עדיין קולע לטעם הרוב; הוא מוקפד ברמה הגבוהה ביותר של עריכה ומורכב מהצוות הטוב ביותר של כתבים ותחקירנים; הוא מעוצב טוב יותר לאין ערוך ממתחריו ומחזיק בנבחרת צלמים מעולה, המפיקה צילומים שמתחרים עם הכתבות עצמן בזכות רמת הפקה, תעוזה ודמיון ללא פשרות; ומעל הכל – מביא מתכון עיתונאי המורכב מרבדים שמהם יכולו להנות גם אניני טעם וברנז'איסטים, וגם תושבי פריפריה, שזה עתה סיימו קורס קרוא וכתוב למבוגרים אנאלפביתים.

בנוסף לכל המצוין לעיל, חשובה לא פחות העובדה ש'ימים' גם מודע למעמדו כמוסף המוביל והגדול במדינה, המוצר העיתונאי היוקרתי ביותר בנמצא, וככזה הוא כמעט ואינו מתרפס לפני איש ומסוגל לסנן ביעילות יחסית את ארטילריית היח"צ ההולכת וגוברת, שהיא מנת חלקו של כל עורך וכתב.


* והתנצלות בפני הלולב, שלו לא נמצא ייצוג הפעם.