דרושים: ערבים בפריים טיים

מתי בפעם האחרונה, כשצפיתם בטלוויזיה או קראתם עיתון, נתקלתם בחדשות הקשורות לציבור הערבי, שאינן תחת כותרת שלילית? תושבי ישראל היהודים אינם פוגשים כמעט את "האחר", הערבי. אפילו כשיש לכאורה כוונה להביא אל הציבור משהו מן ההווייה הערבית, אותו אחר מוצג תמיד באופן סטריאוטיפי ושטוח. בדרך כלל כפוטנציאל לפצצה מתקתקת/ שואה דמוגרפית ולפעמים כבדיחה פנימית מוצלחת של הישראליות המשועשעת מעצמה.

התקשורת בארץ היא תקשורת יהודית בעליל. אין כמעט כתבים ערבים בעניני תרבות וחברה, המסוגלים לייצר ייצוג הוגן לחברה הערבית. רובם ככולם מסקרים תחומים שליליים: פשע, אלימות, הסכסוך. התקשורת מגישה לצופה היהודי רק את הנעשה בביתו, תוך התעלמות מכוונת ושיטתית מכל סוג של 'אחר'. את הערבי משקפת התקשורת רק במובן של להופכו לשקוף עוד יותר בעיני היהודים. בבועה שלו נמנע היהודי מכל התמודדות עם ערבים או ערביות או הסתכלות ביקורתית על התפיסות הישראליות-יהודיות אשר בבסיס תודעתו.

דודו טופז, בתוכניתו "הכל זז" ששודרה השבוע התיימר לאתגר את הקונצנזוס. האייטם התורן, החליטו עורכי התוכנית, יהיה קהל ערבי. התכנים הפוגעניים והלעגניים, הצגת התרבות הערבית רק דרך משקפיה של סטנדאפיסטית יהודייה, ההחנפה המתנשאת לבקיאות המשתתפים בתולדות הציונות - היוו ביטוי סטנדרטי ולא מפתיע ליכולת ההתייחסות של התקשורת היהודית-ישראלית לערבים. הצהרתו של טופז כי "באף ארץ ערבית לא יעשו תכנית עם קהל יהודי, וזה הייחוד שלנו! אתם מבינים, בני דודינו? אנחנו שומרים על צלם אנוש!", זהו לשיטתו של טופז מוסר יהודי בהתגלמותו.

יום אחרי הפיגוע, שכמובן מהווה כתם ישיר על הציבור הערבי, מגדיל טופז לעשות ומתעלה על עצמו. כאן טמונה ההתייחסות המתנשאת והסטריאוטיפית לציבור הערבי ולקהל הצופים בתוכנית. זו התייחסות מקוממת, גזענית, טיפוסית; עיוות גס של המציאות הקיימת ופגיעה מכוונת בציבור הערבי בישראל. תוכניות כאלה מסייעות להשריש עוד יותר את תחושת העליונות המוסרית היהודית, תוך שימוש ציני בצופים ובאורחים הערבים.

על מנת להביא אל מסך הטלוויזיה עיסוק כנה, מעמיק ואמיתי בנעשה בקרב הציבור הערבי, בתרבות הערבית ובפערים בין שני הלאומים, יש צורך דחוף בשילוב אנשי תקשורת ערבים, בהפיכתה של התקשורת הכיום יהודית-ישראלית לתקשורת הטרוגנית, בה הערבים אינם רק גימיק תקשורתי או מושא סיקור אקזוטי. אז אולי נזכה לראות ייצוג נאמן, שוויוני ולא לעגני, של התרבות והציבור הערביים.

* הכותבים הם דוברי סדאקה-רעות, עמותה ערבית-יהודית של בני נוער וצעירים העובדים בשותפות בניסיון לפרוץ את חומות הניכור וההפרדה הקיימות בין שני הלאומים, ולקדם ערכי שוויון, כבוד ודיאלוג.