אינסטינקט תקשורתי בסיסי

ביום האישה, כמו בשאר 364 הימים האחרים בשנה, התקשורת הישראלית נגועה בשוביניזם וחוסר שוויון. זה מרגיז בכל יום מחדש, אבל ביום האישה הבינלאומי זה מרתיח עד כדי כך, שגם פמיניסטיות-בארון כמוני מרגישות צורך נואש לפתוח את הפה.

את שרון סטון אני עוד מוכנה לקבל. היא אומנם מייצגת את האינסטינקט הבסיסי של התקשורת והוא הערצת הגוף הנשי כאובייקט של תשוקה מינית גברית. אבל להציג אותה גם כרוצחת מאיימת תוך כדי, אם זה מה שהיא בחרה לעשות עם החיים שלה, אני האחרונה שתגיד לה "לא".

הבעיה היא שקצת קשה לראות אותה כסמל האולטימטיבי ליום שבו אנחנו אמורות להיזכר שלנשים יש גם יכולת חשיבה וזכות לשוויון, כפי שהתקשורת עושה, רק בזכות העובדה שהיא הואילה בטובה להגיע ולפזר עלינו קצת מאבק הכוכבים שלה. אגב, מלבד הצפייה בילדות משחקות טניס (אירוע הולם ליום האישה?) עם פרס (כי צריך גבר כדי להכנס לחדשות), ביום חמישי תעניק סטון ריאיון בלעדי ללונדון וקירשנבאום, שבו היא תתבקש לא לגלות את אוזנינו כי חוסר השיוויון אכן קיים (אפילו בהוליווד! כן כן!) ואפילו לא לדבר על עצמה, האשה והאגדה, אלא להכריע בסוגייה העליונה - מי יותר סקסי, לונדון או קירשנבאום.

בינתיים, כל תחנת רדיו מרגישה צורך להשמיע שירים מתאימים. מחשבה, כנראה, לא הושקעה בבחירתם, כי הקו המוביל הוא הכל הולך – רק שתשמע המילה "אישה". וכך קיבלנו, לדוגמא, כבר פעמיים הבוקר ובשתי תחנות שונות את טיפקס עם "יש לי חברה". אני יכולה לשמוע ממש את תשובתם הנעלבת של עורכי התוכניות (הגברים): מה את רוצה, יש לו חברה, והיא "מהממת". הערצת האישה במלוא תפארתה: יש חברה, היא שייכת לגבר הכובש קובי אוז, יש לה עיניים תואמות ופה אדום ומיטב מעלותיה מתמצות בזה שהיא מהממת. אם אתם מכריזים על שיר ליום האישה, עורך ושדרן יקרים, לא כדאי לבחור שיר על אישה עם אישיות?

יום האישה לא באמת הגיע לעמוד הראשי של מעריב, אלא אם כן מחשיבים את האזכור ש"היום ובכל יום רביעי מצורף מוסף סגנון מהודר". מוסף הסגנון המהודר והמדובר מכיל, כמובן שלכבוד יום האשה (ובכל יום רביעי), מדורים וכתבות על טיפול בילדים, ריהוט והלבשה תחתונה סקסית, בגדים ונעליים,כוכבי הוליווד, איפור, בישול, צופית גרנט ש"מגלה את הנשיות" (כלומר, הופכת לפחות גברית ונכנסת לקונצנזוס – וזה ציטוט) ושיא השיאים – כתבה שמסבירה איך אנחנו, הנשים, אשמות במשבר הזהות של הגברים. כן כן, אשמות. גם זה ציטוט.

יום האישה לא באמת הגיע גם לעמוד הראשי של ידיעות אחרונות, אלא אם כן מחשיבים את התמונה שקיבלה עזיזה זינו, בת 90, שמלווה 35 שנים את טייסת האף-16 בבסיס חצור. ההנחה שעזיז קיבלה תמונה קטנה בשער היא שלי: יום האישה לא מוזכר במילה. ואם אני צודקת, הרי שעזיז, למרות שהיא "מפרגנת במיוחד לטייסות הבנות" וכל הכבוד לה, היתה צריכה להתלוות לגדוד גברים במשך 35 שנים כדי לקבל את הכבוד המפוקפק, לא לפתח אישיות בעצמה. שנאמר: נשים בישראל, תפקידכן ללוות את הגברים הלוחמים.

יום האישה לא באמת הגיע אפילו לעמוד הראשי של הארץ, אלא אם כן מחשיבים את קוביית הפרסומת למוסף האופנה – ואני לא, תודה.

לזכות ידיעות אחרונות והארץ יאמר שהם טרחו לפרסם את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהזכירה לנו שנשים מרוויחות פחות על אותם תפקידים, ו/או את נתוני קווי הסיוע המצביעים על עלייה חדה במספר התקיפות המיניות – שני אוספי נתונים שפורסמו במיוחד היום. הארץ עשה את שניהם - בעמוד 14. ידיעות הזכיר רק את קווי הסיוע ורק בעמוד 21 - אבל נתן עמוד כפול לסקירה זריזה של 15 הנשים העומדות בראשי מדינות בכל העולם במוסף "24 שעות". כמובן שבמרכז עומדות התמונות ולא האישיות, וההערות לצידן לא מדברות על ההישגים אלא על איך שהן מתלבשות, אם ב"בני עקיבא שיק" או בעזרת "ארון מלא שמעטס".

מעריב דילג בחינניות על הנתונים המלבבים האלה. אף אחד מהעיתונים לא ציין שהנתונים נאספו לכבוד יום אחד, שולי, יום האישה הבינלאומי.

לקינוח, אין אף תוכנית טלוויזיה אחת בשלושת הערוצים המרכזיים המוקדשת ליום האישה הבינלאומי. הוא גם נעדר מהחדשות בכל סוגי המדיה לאורך היום באופן כללי, וזוכה, במקרה הטוב, לאזכורים ביומנים הארוכים יותר - ולטורי דעות כאלה ואחרות.

אם להאמין לתקשורת היום, רוב נשים הן חפצים יפים, בעלי תחומי עניין מצומצמים שכולם ממוקמים בתוך הבית או הקניון. מעטות התעלו מעל זה ומצאו מקום שונה בעולם (הגברי), אבל מה שחשוב הרבה יותר ממה הן השיגו זה איך הן התלבשו בדרך.

מוסר השכל: אל תאמינו לתקשורת.