במדינה בה דרמה רודפת טרגדיה וכותרות דגושות זועקות, ובצדק, בכל שבוע מעל גבי העיתונים, יכול כל עיתונאי לסמן לו איפה "הוא היה כש...". כשפרצה המלחמה, כשראש הממשלה נרצח, כשהיה הפיגוע, כשנפלה הממשלה. אך יחידי הסגולה בינינו שיכולים היום לומר, "הייתי שם כשפרצה המדינה".
כדרכו של עולם, הם הולכים ומתמעטים - הסופרים, הדווחים וכותבי הרשימות שהפיקו את הגליונות שבישרו על הקמת המדינה. כך, גם גדל הקושי לאתרם, ולו כדי לדלות מפיהם זיכרון נוסף מהימים שחדשות היו חדשות ומילה של עיתונאי הייתה מילה. ובדיוק כמו להקים מדינה, מתברר שגם לדווח על הקמתה, היה ממש לא קל.
שלושה אנשים הוציאו את ידיעות
חתן פרס ישראל, דב יודקובסקי, היה מהאנשים שהשפיעו יותר מכל על דמותה של העיתונות הישראלית. בראשית המדינה היה במערכת הירושלמית של ידיעות אחרונות, העיתון אותו ערך שנים אחר כך והפכו לנקרא במדינה. בהמשך גם היה העורך הראשי של "מעריב".
"הייתי בירושלים, היינו מנותקים", מספר יודקובסקי, "את רוב הידיעות קיבלנו מ"קול הפלמ"ח" שלחם באיזור ירושלים. היה גם מין מכשיר אלחוטי שלרוב לא פעל ודרכו היינו מתקשרים לתל אביב.
"עיקר ההישגים שלנו היו בכך שכשהופסק החשמל בירושלים על ידי הערבים מצאתי בית דפוס של ספרי קודש והדפסנו בעצמנו אות אות כשאנחנו מגלגלים בעצמנו את המכונה שהוציאה את העיתון יום יום. בכל המערכת היינו שלושה אנשים - אליעזר גולן, מנחם ברש ואני. היה לנו מפיץ אחד, שנהרג ממש לפני ההפוגה.
"עד כמה שאני זוכר, על הקמת המדינה שמענו במערכת וממנה דיווחנו. לא היה לנו קשר עם תל אביב, בכלל - העיר הייתה במצור - לא קשר טלפוני ולא תחבורתי. אנחנו, השלושה, קבענו בעצמנו את הכותרת. לא ידעתי ולא ראיתי עד זמן רב אחר כך, מה הכותרת שנתנו בתל אביב לאירוע הקמת המדינה".
בגיל וברעדה
"הייתי חייל ברמת רחל ובשייח ג'ראח", מספר העיתונאי והסופר לוי יצחק הירושלמי, ששימש במשך שנים כעורך ופובליציסט במעריב. לפני כן כתב ב-"העד", וב-"הדור".
"כשהייתי יוצא לחופש או בלילות הייתי כותב רשימות בזמן המצור לעיתון 'דבר ירושלים'. זה היה עיתון של ארבעה עמודים והוא הכיל הרבה אינפורמציות. ביום העצמאות כתבתי כיצד החרדים הקיצונים לא קיבלו את ההכרזה - זה נושא בו התעסקתי רבות באותו הזמן.
"ביום ההכרזה קיבלתי חופש והלכתי להאזין לרדיו אצל סבא שלי שהיה רבה של מאה שערים וציוני מוצהר, ואשר כל השכונה התכנסה אצלו. החיילים עודדו אותי ללכת, הלכתי במאה שערים, וראיתי כיצד החרדים הקיצוניים התנגדו והחלטתי לכתוב על זה. הייתה אווירה מוזרה בירושלים - מחד הוקמה מדינה ומאידך נפלו פגזים כל הזמן. העיר הייתה מלאה קורבנות, זו הייתה אווירת בגיל וברעדה".
הגלגול הראשון של דו"צ
מי שהיה במשך שנים עיתונאי ומבקר ב-"הארץ" כמו גם סופר פורה, נתן דונביץ, שימש בימי מלחמת השחרור כתב צבאי ביחידת הקשר לעיתונות של צה"ל - מה שהתפתח להיות דובר צה"ל. ארבעת כתבי היחידה העבירו דיווחים מאזורי הלחימה לכל העיתונים ושימשו סוכנות ידיעות לכל דבר.
"הייתי כתב צבאי של צה"ל במפקדת גולני", מספר דונביץ', "זה היה שישי אחר הצהריים, הגיע מברק של יגאל ידין שהודיע כי בחצות צבאות ערב פולשים. האווירה הייתה קודרת, כי הגיעו גם ידיעות כי הלגיון הירדני פלש לנהריים. החלטנו שאנחנו רוצים לשמוע מתל-אביב את הכרזת המדינה, אז נסענו לגבעת המורה ליד עפולה, שם היה סיכוי לקלוט את השידור. הגענו ולא הייתה קליטה, אבל לפנינו נגלה מראה מרהיב - כל עפולה הייתה מצופה בדגלי הלאום.
"בתוך כך עבר על פנינו אוטובוס של אגד שכולו מכוסה בטיט לצרכי הסוואה וליד החלונות ישבו ילדים שנראו כבני 16. זו הייתה תגבורת הפלמ"ח שעלתה לכיוון הגליל העליון והם הקיזו דם רב. קשה להסביר לקורא של היום - על האוטובוס היה כתוב 'צבא עברי' - אז זה פשוט גרם לנו שיתוק, לפתע ראינו שיש מדינה. צבא עברי זו הייתה ההמחשה שהוכרזה המדינה.
"את כל זאת העברתי לכל העיתונים - היינו אז ארבעה עיתונאים של יחידת הקשר לעיתונות, ואני הייתי אחראי על איזור הגליל. העברנו את הידיעות בטלפון לתל אביב, כאשר עד ליעדה, עברה הידיעה חמש, שש מרכזיות ולפעמים היא עברה דרך תחנה עויינת של ערבים, בשכם למשל. את הנוסח הסופי קיבלו בתל אביב דרך מרכזנים שהיו אומרים: 'הוא אומר...'
"אחת ההפתעות הייתה כשאיש משרד החוץ, משה יובל חזר לארץ מסין, שלח לי גזיר עיתון משנחאי בגרמנית עם הכתבה שעשיתי על הקרב על הדגניות. אז כתבי חוץ לא הורשו להגיע למקומות קרבות ולמעשה ברחבי העולם, עשו שימוש בדיווחים שלנו".