לשון הרע של המדיה

מוזר, אבל עובדה: יש בארץ בית-משפט אחד המופלה תדיר לרעה. למרבה הצער הוא סובל, באורח כרוני, מזילות ומנחיתות בלתי מוצדקת. הדברים אמורים, אומנם, בערכאה השיפוטית הנמוכה ביותר, אבל זו, עדיין, איננה סיבה מספקת לקיפוח ולעוול הנגרמים לו בעליל.

לעומת הערכאות המשפטיות הבכירות ממנו – בית המשפט המחוזי ומעליו בית המשפט העליון – בית המשפט השלום יוצא תמיד כשידו על התחתונה: בפי כל הוא קרוי תמיד בשמו השגוי: בית משפט השלום, בשעה ששני אחיו הבכירים מופלים, בעליל, לטובה ואינם סובלים, אי פעם, מסירוס שמם. הם קרויים תדיר בשמם הנכון: בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון.

את קולר האשמה לאפליה ה(אנטי)שמית נושאות במשותף המדיה הכתובה והאלקטרונית כאחד, כשאחריהן נסרך בדחילו ורחימו הציבור הרחב. אולי מי מבין הקוראים הנאמנים של שורות אלה ישכיל להאיר את עינינו לפשר השיבוש הלשוני הזה, הזועק לשמיים?
אבל, יש לנו גם נחמה פורתא לבית המשפט השלום: מסתבר שהוא לא לבד במערכה הלשונית המסורסת והמקופחת. שותפה לו כל ההיררכיה השיפוטית – מהשלום ועד העליון. שופט בדימוס של אחד מבתי-משפט אלה הופך תמיד בלשון המדיה לשופט בית המשפט לשעבר. שימו לב איזה עוול משווע נגרם כאן לבית המשפט . למה לשעבר? והרי הוא ממשיך להתקיים, כאשר מי שיוצא בדימוס הוא, בסך הכל, השופט לשעבר של בית המשפט.

אבל, הדברים חמורים יותר כאשר המדיה שלנו מייחסת למשפטן, בכבודו ובעצמו, עבירה פלילית. חדשות לבקרים אנו קוראים ושומעים כי עורך-דין מסויים הפך שופט – עבירה שלפי סדר הדין הפלילי כרוכה בעונשין. מה שברור, מכל מקום, הוא שאותו עורך-דין אינו זכאי לבעיטה למעלה, אלא אם כן עורך הדין אכן הפך ל... שופט.

לעתים מגיעים הדברים אפילו אד אבסורדום, כאשר המדיה יורה לעצמה כדור ברגל. יש, לפחות, עתון מכובד אחד המפליל, תדיר, את הכתב הפלילי שלו על לא עוול בכפו, כאשר הוא דווקא רוחץ בנקיון כפיו. כל זאת רק משום שהמדור הקבוע של אותו עתונאי נושא את הכותרת: כתב פלילי. אז, במטותא: אם הכתב הצבאי באותו עתון הפך, זה מכבר, לכתב לענייני צבא, למה להפלות לרעה דווקא את הכתב לענייני פלילים?

פחות חמורה, אבל עדיין סובלת מסירוס לשוני, היא השותפות העסקית של עורכי-דין במשרדם המשותף. כדוגמה אחת מני רבות נזכיר כאן את עורכי הדין המכובדים נשיץ את ברנדייס, כפי ששמותיהם מופיעים על שלט משרדם. והרי מדובר כאן בעיוות לשוני, הנובע מתרגום ישיר מהשפה הצרפתית: נשיץ et ברנדייס, כשהנכון בעברית הוא נשיץ וברנדייס.

ואם בלשון אתית עסקינן, כאן המקום להזכיר לטובה את ראש ממשלתנו הראשון, דוד בן-גוריון, שהתנגד נמרצות לשימושה של המלה "את" שלא לצורך. כך, לדוגמה, מצאנו בימים אלה באחד ממבחני הפקולטה למשפטים באוניברסיטה מסויימת את המשפט המעוות: "יש לנו שלושה בתי-משפט בארץ: יש את בית משפט השלום (טעות בפני עצמה), יש את בית המשפט המחוזי ויש את בית המשפט העליון – הבחן ביניהם". מסתבר שאם נסיר את ה"את" בכל חלק מן המשפט, תהיה השפה העברית הרבה יותר אתית.

טעות לשונית חוזרת על עצמה במדיה היא הידיעה על מאן דהוא שנרדם על ההגה וגרם בשל כך לתאונת דרכים. אלא שקצת קשה להאמין שתמיד מדובר באדם אנורקסי, שאחרת הרי היה פשוט נרדם ליד ההגה.

טעות לשונית אקטואלית ומשוועת מושמעת בימים אלה מפי מדינאי בכיר, המוצא את המכנה המשותף לנסראללה ולבן-לאדן. שניהם, לדבריו, הם בני ברית. המדיה קפצה על ה"מציאה" ולא עלתה על השיבוש הנורא: הלא בני ברית הם יהודים לכל דבר, שבאו בבריתו של אברהם אבינו, ושני היריבים המרים ושונאי היהודים שלנו הם, בסך הכל, בעלי ברית.

יקצר המאמר מהכיל את מירב הטעויות הלשוניות במדיה הישראלית. אז נזכיר רק עוד אחת, אקטואלית. בעיצומה של סערת הרוחות שעוררה חטיפתו של גלעד שליט על-ידי ארגון-טרור, קראנו שהנשיא משה קצב ביקר את משפחתו של החטוף במקום מגוריה, מצפה הילה. לא די שהנשיא שלנו נמצא בימים אלה על הכוונת של המדיה – הוא בוודאי לא התכוון לבקר את משפחת שליט, שבלאו הכי לא זקוקה וראוייה לחיצי ביקורת, אלא פשוט ביקר אצלה. ליבנו לגאולתו של גלעד, אך גם – להבדיל אלף אלפי הבדלות – לגאולתה של השפה העברית מעיוותיה.


ראובן לייב הוא עתונאי, שימש בעברו כעורך וכתב ב"ידיעות אחרונות" ובקול ישראל.