מפומפיי לפומפוזיוס

1. ארי שביט

גיבור אחד לפחות הצליחה המלחמה הזאת להוציא מלב המאפליה העכורה שלה: פוביליצסט עיתון "הארץ", ארי שביט. שביט, שכבר שבוע לאחר פתיחת הקרבות שקד על טקסט מתמיה במקצת המשלב בין הרטרואקטיבי לעתידני, בין הנבואי להגיגני בדיעבד וניסח את מסקנות ועדת החקירה שתוקם – או שמא הוקמה, או קמה, או מוקמת בדעתו שלו, לא ברור – ביום שאחרי, או לפני, או במהלך סיום המלחמה. שבוע לאחר מכן וכבר התייצב מעל הר נבו של ההווה הישראלי המקומי ואיים לפצוח בסדרת מאמרים מכוננים (גם הם ממשפחת הבדיעבד שעתיד להתרחש, או שמא "העבר הנלמד מן העתיד") על טיבה של ההתפוררות הלאומית/ חברתית/ צבאית/ מדינית/ כלכלית/ תרבותית של מדינת ישראל.

בורגנות הסושי והאליטה שייצרה את דור האקזיט (בהיבט הכלכלי שלו) הם אם כל חטאת, אם לסכם בקצרה. לאחר שקבע בברזל את דמותו כראש ממשלת צללים/ חוזה מדינה/ יועץ לביטחון לאומי ושר לחינוך, תרבות, מדע וספורט גם יחד מטעם עצמו התפנה שביט לעניין עצמו: הדחת ראש הממשלה. עוד הקטיושות צוללות על ערי הצפון, עוד טילי הנ"ט מותירים מאחוריהם שובל עשן של מוות אדמומי ולוהט בדרך אל חיילי צה"ל, וכבר מגרש ארי שביט את אהוד אולמרט מלשכת ראש הממשלה בירושלים - מותיר את הקורא, הנדהם במקצת מכוח התנע הבלתי מתכלה של טורבו דעתנות זה, להקיש בעצמו את ההיקש הלוגי המתבקש, שהוא גם התשובה היחידה האפשרית לשאלה הבלתי נמנעת "ובכן מי יבוא במקומו של האולמרט?" – ארי שביט.

הקרב שניהל האגו של שביט מעל דפי עיתון "הארץ" בין ימי פומפיי האחרונים של ישראל אל מול ימי פומפוזיוס הראשונים של עצמו היה כה היסטרי ונפוח מחשיבות עצמית, עד שלרגע התפתה הקורא לחשוד בשביט שמא לאורך כל הדרך נקט כלל בלשון אירונית ולעג לקורא ולעצמו באיזו דקות אבחנה רוזנבלומית מרירה חמוצה המסתירה קריצה עגומה. אך לא ולא, שביט – אפשר – מצויד בעין לראות נכוחה ובעט קלה (להפחיד), אולם חסר את שתי התכונות ההכרחיות לפובליציסט חשוב באמת: חוש הומור ומודעות עצמית.

2. נחום ברנע

שבועיים לא קלים עברו על "ידיעות אחרונות" עד שהסתמן, ככל הנראה, כי אין מדובר ב"במבצע"- כי אם במלחמה, וכי אלכס פישמן אחד אינו מספיק להשביע את מפלצת הגבורה הנדרשת. והוזעק נחום ברנע מן האקול בוושינגטון. ויצא אל השטח, והצטרף אל הלוחמים ומשם יעץ קדורנית לראש הממשלה: "לך ברח מלבנון". ועל כך העיר ארי שביט המפורסם בטורו המפורסם לא פחות - "לא חכם". שנאמר: אין גבול לחוצפה. בעימות בין סלבריטי הפובליציסטיקה הבכיר של המלחמה לבין העיתונאי הבכיר והרציני בישראל, גבר ברנע וגימד את עמיתו מ"הארץ" בדרך בה מגמד כל אודי אדם, שאבק המלחמה האפיר את מדיו וצדעיו, את כל הבדימוסים ופרשני הבדיעבד הישובים אצל המזגן באולפן.

מעולם, נדמה, לא היה ההבדל בין שתי מהדורות החדשות גדול יותר - לא הייתה הבחירה בין שתי אלטרנטיבות הצפייה חותכת וערכית כל-כך עבור הצופה.

מהצד האחד ערוץ 2 על כל הרוני דניאליות שבו, שהפכה כבר לשם תואר ושם פועל הנושף בגבם של הלוחמים, אוחז בשולי דגמ"חיהם ומחרה אחר "מצב הרוח הלאומי" מהאולפן בנווה אילן ומהזירה בצפון כמי שאינו מצליח להכריע בין רצונו לעצב את הלך הרוח הלז לבין מי שרוצה להיאנס על ידו, להיכנע לו ולשרתו, לבין מי שסבור כלל כי הוא משמש להלך רוח זה מראה והד.

מהצד השני, ערוץ 10, שהכריע לטובת הגישה העיתונאית הביקורתית ויש שאפילו העירו: "אנטי ישראלית". ולא סתם העירו, כי אם ביושבם באולפן של ערוץ 10 עצמו. ראשון היה אלוף במיל' יצחק בן ישראל שהוזמן על ידי הערוץ לפרשן את המהלכים הצבאיים ושבאחד השידורים, לאחר שסיים אלון בן דויד את דבריו, אמר כי יש בין עיתונאי הערוץ הזה כאלה המתנהלים כאילו הם מסקרים משחק מסלון ביתם ולא מלחמה. באופן מוזר יצויין , כי איש לא פצה פה. נדהמים, מבולבלים או סתם אחוזי נימוס מחוייט, החליקו לו יושבי האולפן על ההערה והמשיכו להאזין לו בקשב. לפני שבוע התייצב באולפן של לינוי בר-גפן ותמר איש שלום עודד טירה והזהיר כי "לאחר המלחמה יהיה צורך לבוא חשבון, גם עם גורמים בתקשורת" וגו'. לפני שיספיק לבוא חשבון בעצמו עם מי ממארחיו, סיימו בר-גפן ואיש-שלום את הדיון, אולם בלון הקומיקס שציירו טירה ובן ישראל בדבריהם נותר תלוי בחלל האולפן, חומר למחשבה עבור עורכי הערוץ ועבור הצופים ונושא לדיון אתי ועקרוני שאין דרך טובה באמת לנהל אותו.

אם בעבר היו ההבדלים בין הערוצים ניואנסים שרק מבקרי טלוויזיה של עיתון "הארץ" ידעו להצביע עליהם, הרי שבמלחמה הזאת התבצרה כל אחת מחברות החדשות הגדולות במקומה ונותרה נאמנה לשיטת המשחק שהגדירה לעצמה בפתיחת המלחמה גם כשזו הלכה והסתבכה ולא ענתה על תסריטי היסוד האופטימיים ששרטטו עבורה הפוליטיקאים, הגנרלים והפרשנים הבכירים. וכך כשהלכו העניינים מדחי אל דחי נותר ערוץ 2 בגישתו התומכת ללא סייג במדיניות ישראל, נאמן ל"מטרות המבצע" ולנרטיב המלחמה כפי שהבין אותו כשעלה לשידור בפעם הראשונה, בחר ערוץ 2 בקו המתרץ ומנמק את הכישלונות, הממזער את המחדלים והמחבק את העורף מבלי להעיר את נמר תסכולו של היושב במקלט מרבצו. וערוץ 10 נותר בשלו – אובייקטיבי (לא אחת במידה אירופאית כמעט), וכשהלכו הדברים מדחי אל דחי בשדה הקרב, נותרו גם כאן עורכי המהדורה והפרשנים נאמנים לאג'נדה המקורית שלהם (התומכת בעקרון היציאה במבצע, אולם הבוחנת אותו בשבע עיניים) ונמצאו כמי שמחמירים ונוקבים ככל שהדברים בשטח החמירו וכמי שמבקרים בתקיפות ככל שהדברים בשדה הקרב ובעורף הביאו את הישראלי הממוצע לכדי ביקורת. הראיון שערכו במוצאי שבת, חיימוביץ ואילון, רוזן ובן דויד עם הרמטכ"ל, דן חלוץ, היה במתכונת של דיון מקדים לוועדת חקירה והכנה לא רעה לקראת הסימולציה עם עורכי הדין וחרץ, על הדרך, לשון גם בפרצופו של עודד טירה: ביאת החשבון התחילה, אבל לא מהכיוון שחשבת.

אם מלחמת המפרץ הייתה מלחמת CNN הראשונה והאינתיפאדה השניה וההתנתקות היו מלחמת הטוקבקים והאינטרנט ככיכר העיר המנסה להלום בקצב הדופק של "ההמון", הרי שמלחמת לבנון השניה (הוסכם? נחתם? זה שמה?) הייתה המלחמה הראשונה של אתרי החדשות באינטרנט. וואלה! וחדשות ערוץ 10 וקרוב ל-900,000 גולשים ייחודיים שלה, YNET ומערכת החדשות העצמאית שלה ו-800,000 הגולשים הייחודיים שלה, ו-MSN ו"נענע" ושיתופי הפעולה הנקודתיים שלהם עם חדשות ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10, לימדו את הציבור כי חדשות בזמן אמת צורכים היום באינטרנט ותחמו קו ברור בין המדיות: ניוז, במובן העמוק, הצרכני-מיידי-אינפורמטיבי-בסיסי של המילה - באינטרנט; פרשנות ופובליציסטיקה - בפרינט; עיצוב תודעה וסדר יום ציבורי וזירת התכתשות פוליטית – בטלוויזיה.

אלה המכונים "קובעי מדיניות", כמו גם יועצי התקשורת ומנהלי ההסברה שלהם, ייצטרכו להפנים את הלקח הזה בעימות הצבאי או באירוע התקשורתי המתמשך הבא ולעשות שימוש בכל אחת מהמדיות לפי שימושיה וגבולותיה כפי שהוגדרו בחודש וקצת האחרונים. פתחו של עולם אמיץ וחדש? עושה רושם.

1.יעקב אילון והשכפ"ץ – אפשר הרגע המביך בקריירה של אילון ולבטח המגוחך ביותר בהיבט הטלוויזיוני של המלחמה. מצויד בשכפ"ץ שחור בוהק, שאין לתארו אלא כ"אופנתי מאוד", שילם אילון את חובו העיתונאי לציבור צופי ערוץ 10 והתקזז במשמרות עם מיקי חיימוביץ בגבול הצפון. אילון הציג למצלמה קיבורת שריר עגולה עטופה בעור מתוח ומסוקס שהתפרצה מתוך טי שירט נקי, שגם אותו אין לתאר אלא כ"אופנתי מאוד", אלא שתוך כדי כך איפשר הצצה ראשונה לתוך חדריו הכמוסים והציג לראווה את הפנטזיה הסודית שלו בדרך הגלויה והברורה ביותר: להיות יאיר לפיד.

2. אל מנאר – שלוש (ואולי ארבע – ואולי יותר) פעמים ניסה צה"ל להשבית את שידורי תחנת הטלוויזיה של החיזבאללה, "אל מנאר", רק כדי לגלות שעה לאחר מכן את צבי יחזקאלי ואהוד יערי דוגמים ומשדרים ממנה קטעים ברעבתנות גלויה. בצר לו, ניסה צה"ל את כוחו בהשתלטות עויינת רגעית על המסך ושתל מסרים פסיכולוגיים עמוקים מני ים דוגמת תמונתו של חסן נסראללה מוקפת בעיגול מטרה, קולות נפץ של ירי ברקע וכיתוב לקוני מהבהב את העין: "מתי יגיע תורו?". למי שחיפש את השלומיאליות הישראלית בקליפת אגוז בניהול המלחמה הזאת, בכל החזיתות, זה האגוז וזו הקליפה.