מכתב קטן

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, גלעד עדין, שלח ביום שישי מכתב לעובדיו. במכתב, שנושא את הכותרת: "הבוקר שאחרי המלחמה" מודה עדין לעובדיו על העבודה המאומצת בימי המלחמה:

"מעולם לא התנסנו בשידורים רציפים במשך תקופה כה ארוכה. שידורים תחת אש. ואתם הייתם שם – לפני המצלמות ומאחוריהן – כאילו אין דבר טבעי מזה. הצדעה מיוחדת אני מצדיע למי שהיה שם בשטח. בצפון הארץ ובלבנון. ביד רועדת חתמתי על הטפסים שבהם לקחתי מצה"ל את האחריות על כניסתכם ללבנון. אותה לבנון ששיגרה אל עבר חיילינו טילי נ.ט. ואתם יצאתם עם חשיכה לתופת, חמושים במצלמת DV ובפנקס. לפנות בוקר כשהגיע ה sms " יצאתי בשלום", נשמתי לרווחה".

"רק בביקורים שלי בשטח עיכלתי את אומץ הלב ואת קור הרוח שגיליתם כאשר המשכתם לשדר בלי לחשוב פעמיים, בעוד צופרי האזעקות מפלחים את האוויר, ונפילות הקטיושות מפזרות סביבכם פטריות עשן. "תעזבו את המצלמה ותתפסו מכסה" ביקשתי "ההצגה לא חייבת להמשך – והשידור לא מקדש את חייכם" התחננתי. אבל כשחזרתי לקונטרול בגבעתיים, גיליתי שברגע שהלכתי, חזרתם לעמדה על הגג".

עדין התייחס במכתבו לביקורת שהושמעה כלפי התקשורת בכלל וערוץ 10 בפרטי בימי הלחימה בצפון:

"מעולם לא הייתה עלינו התנפלות כה עזה מכמה אגפים על תוכן שידורינו. בצבא, בממשלה, וגם בציבור הרחב – לא היו מוכנים לקבל ביקורת בזמן הלחימה. ואנחנו בשלנו. היינו שיקוף בהיר וצלול של מה שהתרחש במציאות המרה. שיקוף המציאות שבזמן הלחימה רבים העדיפו לא לראות".

"המקורות של כתבינו ושל פרשנינו הציפו אל פני השטח את המחדלים שעכשיו כולם חוקרים. המידע שהצלחנו לאסוף – מהחיילים בשטח, דרך הבור בפיקוד הצפון, ועד הדיונים הסגורים בקריה ובקבינט – הוגש בכל ערב לצופי חדשות 10, בצמוד לסיפורי הגבורה והעוז של הלוחמים בארץ האויב. אבל את הביקורת שיצאה מהצבא כבר במהלך הלחימה – איש לא רצה לשמוע."

"זה לא היה קל להיות נביאי הזעם, וכלל לא פופולארי להיות המטיפים בשער. אנחנו הרי קודם כל בני-אדם, ואזרחי המדינה הזו. גם אנחנו לבשנו מדים ורבים מאיתנו עדיין חיילים שמגויסים במילואים להגן על ביטחונה. ולכן זה לא היה קל לכתב ולפרשן לעמוד מול המצלמה, בתום עוד דיווח על הלוויה, ולצלצל בפעמוני האזהרה. קל בהרבה לעמוד מצידי שיירות הטנקים הנבלעים בלבנון כנערת עידוד המדרבנת אותם בדרכם האחרונה. קשה פי אלף לראות אותם יוצאים למסע לילי אל ארץ חיזבאללה, ולשאול אם מישהו יודע לאן מובילה הדרך. קשה גם לתהות בקול רם אם אין זו נסיעה בכיוון אחד."

"דברים רבים השתבשו במלחמה הזו ואנחנו היינו השליח שהביא את בשורות האיוב. בטווח הקצר - היה נוח לכולם לירות בשליח.
בטווח הארוך - הם תמיד יחכו לו כדי לקבל ראשונים את ההודעה."