הלקח של אולמרט למוקדי

יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, יורם מוקדי, יכול לומר בשקט שהוא השלים את מרבית משימותיו. בשנות התשעים היתה המועצה גוף מנומנם, שתפקידו היה לפקח על מונופול חברות הכבלים ולאשר את שינויי הבעלויות בחברות. למועצה היו סמכויות פיקוח, אבל היא לא יכולה היתה לעשות דבר כאשר זכייני הכבלים שמו ללעג את כל התחייבויותיהם, ועשו מה שהתחשק להן מול המפקח קהה השיניים.

המועצה זכתה לחיים חדשים רק ב-1998, כאשר שרת התקשורת לימור לבנת החליטה להניף את שוט התחרות על גבן של חברות הכבלים, וליזום את הקמתה של חברת השידורים בלוויין. לפתע הפכה המועצה, שתפקידה לאשר ולהתנות את הפעלת הערוצים, לזירת התגוששות ולשופטת בקרב הענקים בין בזק, בעלת השליטה בחברת הלוויין ובין חברות הכבלים. אימת התחרות והכוח לאזן בין המתחרים, הקנתה למועצה חשיבות וכוח שלא היתה יכולה לחלום עליהם לו היתה ממשיכה לפקח על מונופול אדיש. המועצה קבעה את כללי המשחק ואילצה את חברות הכבלים למלא את כל התחיבויותיהן כתנאי להיתר המיזוג ביניהן, עליו נאלצו להכריז נוכח התחרות החדשה.

מוקדי הגיע לתפקיד בשלבים הסופיים של המערכה. הוא הספיק עדיין לטפל בהשלמת המיזוג של חברות הכבלים ולהסדיר עניינים כמו חיסול הערוצים היעודיים, שלא עמדו בתנאי המכרז, והמחלוקת על שידורי המונדיאל. אבל יותר מכל, העמיד אותו התפקיד בעמדת זינוק טובה לתפקיד ראש רשות התקשורת החדשה - רשות שאמורה לאחד את כל תפקידי הפיקוח בהם מחזיק משרד התקשורת והשר העומד בראשו, ולייתר את שר התקשורת.

משרד האוצר דחף להקמת הרשות, שאמורה היתה לייעל ולשפר את הפיקוח על ערוצי התקשורת ותשתיות התקשורת. שר התקשורת מחזיק במשרה מיותרת, שאינה קיימת במדינות מתקדמות וגם לא במרבית מדינות העולם השלישי.

אבל מינויו של אהוד אולמרט לתפקיד שר התקשורת ב-2004 טרף את הקלפים. אולמרט טירפד את התוכנית בנימוקים שספק אם הוא עצמו האמין להם, והודיע על תמיכתו בה רק כאשר עבר לתפקיד שר האוצר. כאשר נבחר לראש ממשלה יכול היה אולמרט למנוע מינוי שר חדש למשרד ולקדם את הקמת הרשות. אבל כדרכו, הפך אולמרט את דעתו בהתאם לצרכי ההישרדות שלו, ומינה לתפקיד את נציג השותפה הקואליציונית ש"ס, אריאל אטיאס.

מוקדי לא נזקק לשיעור נוסף על צביעותם וחמדנותם של פוליטיקאים. הוא הבין שהרשות לא תקום בעתיד הנראה לעין, והעדיף לפרוש בשיא