מדור סוף

התעשיה עצרה את נשימתה לקראת כתבת החיסול של רז שכניק על חדשות 10. היה שווה? כן בהחלט. "7 לילות" מקדיש לנושא את השער שמעוטר באיור בלתי מחמיא בעליל של מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון. איך שלא מסתכלים על זה, בשורה התחתונה הכתבה נועדה להיכנס באדם אחד: מנכ"ל חדשות 10 ראודור בנזימן. הסיפורים ששכניק מביא טובים ומעניינים: חוסר התקשורת בין בנזימן ליעקב אילון, העסקתו של סלימאן א-שאעפי, מערכת היחסים העכורה בין תוכניתו של רפי רשף (חברו הטוב של בנזימן) למהדורה המרכזית – כל אלה ועוד כמה סיפורים נקשרים למארג אחד שבכולם אשם בנזימן. על פי שכניק, גם יוסי מימן, בעל השליטה בערוץ 10 רוצה בסיום תפקידו של בנזימן. אגב, המניע לכתבה על חדשות 10 המתרסקת, על פי שכניק, הוא פגיעה בפלורליזם וחופש העיתונות בישראל. פחחחח.

אז הכתבה מעניינת, אלא שקשה להתעלם מהחד צדדיות שלה. שכניק לא מזכיר שחדשות 10 פועלת בתקציב נמוך בהרבה מזה של חדשות 2 (62 מליון מול 96 מליון), הוא כמעט ולא מזכיר את העובדה שחודשים ארוכים מיולי 2009 ועד פברואר 2010 פעל ערוץ 10 תחת איום סגירה ושלמעשה במקום שהערוץ יחזיק חברת חדשות, ישנה חברת חדשות שמחזיקה על כתפיה ערוץ ומהדורה שעולה לשידור בלי פלטפורמה ראויה. שכניק מתעלם גם מהעליה ברייטינג של חדשות 10 בחודשיים האחרונים לעומת החודשיים המקבילים אשתקד, והכי חשוב- הוא כותב שלחדשות 10 לא היו לאחרונה סקופים מרעישים. ואנחנו שואלים, איזה סיפורים גדולים היו לאחרונה לידיעות אחרונות (מלבד כמובן פרשת ליליאן פרץ השנויה במחלוקת) . חפיף.

דווקא רביב דרוקר, שחטף כבר מהעיתון של המדינה, מקבל יחס מלטף. על פי הכתבה, הפספוס שלו במסמך גלנט הוא לא תוצאה של חפיפניקיות, אלא של עבודה אינטנסיבית על "המקור". שאפו. דרוקר, בהיותו הדובר הבלתי רישמי של ערוץ 10 השיב בבלוג שלו בנענע 10 לטענות שעלו בכתבה וסיים בספק רמז: "אצלנו, למשל, אף אחד לא היה מעלה על הדעת לעשות תחקיר על רז שכניק (ולא עד כדי כך קשה למצוא חומר), או על מה שקורה בידיעות, על בסיס מקורות אנונימיים ומתוך מניעים זרים".

כמו שהבטחנו לכם לפני מספר ימים כאן בוואלה! ברנז'ה, ידיעות אחרונות אכן פירסם ב-"7 ימים" ראיון עם סוכן המוסד לשעבר יהודה גיל. כמו שסיפרנו לכם, אדם בשם פייר לביא, מו"ל וסוחר רהיטים דרש תשלום עבור הראיון הזה, שיופיע גם ב"המקור" של ערוץ 10. כל מראיין והדרך שלו לכבס את נושא התשלום: עופר שלח סיפר שהתשלום היה עבור תחקיר, רונן ברגמן מגדיר את לביא "מכר משותף" שסייע ביצירת הקשר עם גיל. אקונומיקה.

הכתבה המרתקת מתמקדת באופיו הייחודי של גיל שהצליח להפעיל גנרל בכיר בצבא הסורי שכונה "הבז האדום" (שם זה עוות ע"פ הוראות הצנזורה) ולקבל ממנו ידיעות לאורך עשרות שנים. לגיל, שהיה בעברו גם פעיל במולדת עם רחבעם זאבי, אין סנטימנטים לאיש שסייע לו לקנות את עולמו "הוא נשאר פלאח... הכל הוא רואה דרך הכבוד", הוא אומר בלי למצמץ.

ברגמן מתאר את הדרך בה פיתה גיל את הסוכן הסורי, כיצד הפך המידע שהועבר לנכס מודיעיני שאיש לא הטיל בו ספק, ואת הפרשה האחרונה מ-1996 שבגינה הורשע גיל. מגייס הסוכנים לא אומר הרבה לברגמן (בתקווה שלעופר שלח בערוץ 10 יאמר גיל יותר) אבל זה לא פוגם בכתבה שחושפת שוב את אחינו גיבורי התהילה, גם אם לפעמים הם קצת מבלפים. ברגמן, שעורר את חמתו של בן כספית על היחס האוהד שנתן ל"בוגד" אחר – תא"ל יצה בן יעקב יחטוף בוודאי כבר בשבוע הבא.

בישראל שישבת מביאים סיפור אפעס, קצת פחות מפואר על יהודה אחר, יהודה כהן. כהן כלוא בארגנטינה מספר חודשים עקב צו מעצר שהוציאה נגדו ישראל לאחר שנמלט במהלך משפט אונס שהתנהל נגדו. עורכי דינו טוענים שהוא בכלל סוכן שב"כ, שהיה מושתל עמוק בימין הקיצוני והשחיקה שברה אותו, אלא שהשב"כ שלא הסכים לוותר עליו, תפר לו תיק אונס כדי להחזיר אותו לשירות. סיפור טוב, אבל לנסקי לא הצליחה לגרד אפילו ציטוט אחד מאיש שב"כ כלשהו (בעבר או בהווה) שמאשר אותו. ולאור הדמיון הפורה בו לוקים מיטב בחורינו קשה לדעת אם מדובר בפלופ או שיטת גיוס סוכנים חדשה של השב"כ.

חלוקת העבודה בין העיתונים בנוגע לרמטכ"ל המיועד יואב גלנט, מתבררת היטב בסוף השבוע הזה. המוסף לשבת של ידיעות מעניק כפולה סטייל אלבום נצחון לרמטכ"ל החדש בליווי טקסט מתחנף של אריאלה רינגל הופמן, "בישראל השבוע" כתבת פרופיל מפרגנת, ובמעריב, כצפוי, מתקשים להתרגל למינוי.

בן כספית, האיש שרק לפני שבועיים סיפר בעיתון איך פעל לביטול תחקיר על גלנט, מקונן על יחסיו הבעייתיים עם הרמטכ"ל המיועד, זאת מכיוון שמצפונו העיתונאי לא מאפשר לו אחרת. הוא חייב להביא את האמת "ללא מורא, ללא משוא פנים". כמה עמודים משם קלמן ליבסקינד מקונן על פולחן האישיות שנעשה לגלנט בתקשורת, הוא מסרב להתקדם ושוב מנפנף בתחקירו על "קרקעות גלנט" במושב עמיקם, ועל כך שבתקשורת השטחית (כולל אתר nrg שבו כותב ליבסקינד) ראיינו את שני היחידים ממושב עמיקם שהם חבריו של גלנט וכמובן חלקו לו שבחים.

הישועה של כספית וליבסקינד, תגיע על פי אמיר אורן בהארץ השבוע, מכיוונה של ועדת המינויים הבכירים, שבראשה השופט בדימוס יעקב טירקל. אורן כותב שטירקל לא מתכוון לאשר את מינוי גלנט עד לסיום חקירת המשטרה את פרשת המסמך.

חשבתם שהכתבה של יוסי קליין על אבי בניהו היתה משונה, נסו לצלוח את כתבתו במוסף הארץ "יח"צ גורר יח"צ", על תופעת אנשי יחסי הציבור. נתחיל בזה שמי שגר בבית מזכוכית לא יזרוק אבנים וגם מוטב שלא ישתין עליו מהמקפצה, וגם שלא ילך בשמש עם חמאה על הראש. קליין אולי נמנע מקשר עם יח"צנים, אבל האכסניה שלו, כמו כל מערכת תקשורת נורמלית, מקיימת איתם את יחסי האהבה שנאה הרגילים, לא שיש בזה משהו רע. קליין מתייחס בזלזול לאנשי יחסי הציבור כאילו גם הוא מבקר קולנוע במקומון העומד להיסגר. גישתו התלושה באה לידי ביטוי באזכור מצומצם של פרשת גלנט ובדירוג של שלושת משרדי היח"צ הגדולים, שהביסוס לו לא ברור.

כותרת המשנה מבטיחה יום בחיי רני רהב, אבל קליין כרגיל נובר בעיקר בקטעי ארכיון מוכרים ומחמם את סיר האטריות הקרות שבו קפאה למוות פרשת אריסון-יחימוביץ. עד שכבר מגיע הקורא ביחד עם קליין למשרדו המפואר של רני רהב, שעל תיאורו נשפכות הרבה יותר מדי מילים, יכולנו להתפרגן באיזה תמונה אחת. אבל אפילו את החסד הזה במוסף הארץ לא מעניקים לנו. בחייאת יוסי.

רק ישראל היום מתייחס לגמר "כוכב נולד" שיתקיים בשבת הבאה. בשאר העיתונים – התעלמות. חגי אוזן נשלח מטעם "ישראל שישבת" אל מאחורי הקלעים של התכנית, אבל הכתבה כמו העונה הנוכחית כולה, מעייפת משהו. כל השאלות שצריכות להישאל נשאלות: הביקורות, השחיקה, הערות השופטים. העיתון מתנהג בהתאם לברית עם הזכיינית. גם בעמודי החדשות של ישראל היום מופיעות שתי תמונות של הפינליסטים של התכנית, כאילו שהשנה היא 2002.

"ישראל שישבת" מוכיח שהוא עם האצבע על הדופק גם בכל מה שנוגע לערוץ 10 ומביא בשער 2 ראיון עם שרון, הפיינליסטית המשעממת מ"הישרדות" רגע לפני גמר התכנית, שיתקיים ביום שני. מה שהילדים אוהבים.

גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם מסיימת את תפקידה ומגיעה לראיון פרידה ב"סופשבוע" של מעריב. שרי מקובר-בליקוב יודעת מה מעניין את העם: עזבו אתכם משמונה הופעות באולפני טלוויזיה במהלך עופרת יצוקה, ממעמדה המעורער של ישראל בעולם, וממערכת היחסים עם ליברמן– לכל אלה מגיעה מקובר-בליקוב רק בחציו השני. הפתיחה כולה סיפורים בסגנון גבי והעיר הגדולה: המלצות הקוסמטיקה של ציפי לבני, הערב שבו נפרדה מהסנדלים התנכיות וגולת הכותרת: הצעה לסיבוב שופינק מאחותנו שרה ג'סיקה פרקר. שולה זקן כבר היתה שולפת מצלמה.

שלו מודה שבזכות האירועים הללו הצליחה לשרוד את השנתיים הקשות באו"ם. מתברר שגם בניו יורק הייאוש נעשה יותר נוח. והיאוש, אם תהיתם, נמצא בתשובה לשאלה של מקובר-בליקוב: מי הידידות האמתיות של ישראל? על כך משיבה שלו: "פנמה, נאורו ועוד מדינות קטנות שבכלל לא ידעתי על קיומן וארצות הברית כמובן".

@@@נו, קיבלתם כבר תלושי חג? "7 ימים" הגיע בשני חלקים, מוסף כרומו מהודר ב-164 עמודים ותוספת של 48 עמודים. סה"כ 212. מוסף הארץ עם 120 עמודים. "סופשבוע" של מעריב עם 96 עמודים, ו"ישראל שישבת" עם 80 עמודים.

@@@לרענן שקד היתה השבוע מירי בוהדנה על הראש, אז הוא ממחזר. אחרי שמוסף הארץ תרגם בשבוע שעבר כתבה מהניו יורק מגזין על הורים אומללים מתייחס לזה שקד בטורו. הכי עומס טרום חגים.

@@@צחי כהן וסמדר שיר לקחו צעד קדימה את אפליקציית הפייסבוק "מה קרה לשכבה שלי מהתיכון?" ויישמו אותו על הכיתה של רון ארד. הכי מסכים משולבים.

@@@זה ש"גלריה" מקדישים כתבה של שלושה עמודים למחזה שכתב אחיו של ראש הממשלה, זה לגיטימי. זה ש"תרבות מעריב" מקדישים את אותו מספר העמודים למישהי שמשחקת באותה הצגה ודוהרת על נישואים של דקה ורבע לאביעד קיסוס, לגיטימי פחות.

@@@הגיע הזמן לכתוב את זה: דניאלה לונדון היא גאונה, מוכשרת, ומהממת.

השנה מסתיימת, ויאיר מסכם , שלא תטעו, היה פה ממש מהמם/

הוא סוקר את אירועי השנה ברשימת מכולת, אבל בדרך מתפלקת לו חתיכה של פסולת/

השיח בישראל פגום, הדיאלוג בינינו אלים/ אבל חומסקי המחבל לפה לא יכנס, שילך להרצות לאחמד וסלים